ה"פ 36208-11-10

תקציר

השופט דוחה את התביעה מכמה טעמים. ראשית, האירועים הנדונים התרחשו בסביבות שנת 1995, כ-17 שנים לפני המשפט, ועל כן המבקשים מנועים על פי חוק מלהגיש את התביעה, שכן החוק קובע תקופת התיישנות של 7 שנים מיום שקמה עילת התביעה. המבקשים אינם נעזרים בהוראה המאריכה את תקופת ההתיישנות ליום שבו נודע לתובע על תרמית או תיעוב, שכן השופט אינו סבור כי יסודות אלה מתקיימים במקרה זה. גם טענת המבקשים כי תביעתם היא תביעת מקרקעין, ולכן כפופה לתקופת התיישנות של 15 שנה, אינה משכנעת, שכן התביעה אינה קשורה למקרקעין. שנית, המבקשים מנועים מלהגיש את התביעה משום שבמקרה התל אביבי הם טענו במפורש כי שתי ההלוואות מובטחות במשכנתא, ולכן טענתם הנוכחית כי ההלוואה השנייה לא הייתה מובטחת בדרך זו סותרת. שלישית, לגופו של עניין, טענות המבקשים כי בוצעה נגדם תרמית אינן מבוססות, שכן לבנק לא היה כל צורך או אינטרס לבצע תרמית, והמבקשים לא הביאו כל ראיה לכך. עוד טוענים המבקשים כי הבנק זיכה בדיעבד את שתי ההלוואות, אך גם טענה זו נדחית. המבקשים לא ציינו בעת התשלום לאיזו הלוואה יש לזקוף את התשלום, ולפיכך רשאי הבנק להחליט כיצד לייחס את התשלומים. גם טענת המבקשים כי יש להקצות את התשלומים רק להלוואה הראשונה נדחית, והשופט קובע כי בכל מקרה יהיה צורך למכור את הבית כדי לפרוע את שתי ההלוואות. לבסוף, יהיה על המבקשים לכסות את הוצאות המשפט של הבנק ואת שכר טרחת עורך הדין בסך כולל של 9,000 ₪.