דב"ע ל/6 - 0

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים, ששללה קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של עובד לבין פגיעה בעבודה שנגרמה לו בשנת 1964. הערעור מבקש לערער על סמכותה של הוועדה להפוך החלטות קודמות בעניין הקשר הסיבתי, בטענה לסופיות קביעות אלה. בית המשפט מצדד במערערת, וקובע כי לוועדה הרפואית לעררים לא צריכה להיות סמכות לבטל החלטות קודמות בעניין הקשר הסיבתי בין נכות לפגיעה בעבודה, במיוחד לאחר שחלפה תקופה משמעותית, היוצרת חוסר ביטחון במערכת הביטחון הסוציאלי. ההבחנה נעשית בין קביעת דרגת הנכות, שהיא דינמית וניתנת להערכה מחדש, לבין קביעת הקשר הסיבתי, שהוא סטטי ופונה אל העבר. פסק הדין מדגיש את הצורך ביציבות וודאות בדיני הביטוח הלאומי, ובפרט לקידום שיקומו של העובד שנפגע. לפיכך, החלטת הוועדה מבוטלת, והתיק מוחזר לדיון חוזר על בסיס ההנחה כי הפגיעה בעבודה גרמה לנכות, ומשאירה את קביעת דרגת הנכות הנוכחית לוועדה הרפואית לעררים. פסק דין זה מבטיח כי קביעות בדבר קשרים סיבתיים יהיו סופיות ולא ניתן יהיה לבטל אותן בקלות ראש, ובכך לקדם יציבות ולהגן על זכויותיהם של עובדים שנפגעו.