ע"א 5939/96

תקציר

במקרה משפטי זה דן בית המשפט העליון בערעור על הסכם שכירות בו מסרו המשיבים, לצורך הבטחת התחייבויותיהם, שטר חוב למערערת. בשטר נקבעה הבטחה בלתי מותנית לשלם, אך הוא כלל התייחסות לחכירה מיום 31.7.81, ובכך שולבה בהסכם החכירה. בית משפט השלום פסק תחילה למערער את מלוא סכום הפיצוי הנתבע על השטר. עם זאת, בערעור הפחית בית המשפט המחוזי סכום זה ל-40%, בנימוק של הקשר בין השטר לבין החכירה, והתיר את ההפחתה לפי סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התש"ל-1970. בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי, וציין כי האזכור בשטר מיזג למעשה את השטר עם ההתחייבויות החוזיות שביסודן, ובכך ביטל את מעמדו של השטר כהבטחה עצמאית ובלתי מותנית. שילוב תנאי החכירה בשטר איפשר לבית המשפט להפחית את הפיצוי המוסכם מראש, שכן השטר לא עמד כהתחייבות נפרדת אלא היה שזור בהשלכות החוזיות של החכירה. לפיכך נדחה הערעור, ובית המשפט קבע כי על כל משיב לקבל פיצוי בגין הוצאות משפט.