ע"א 2500/19

תקציר

הערעור נדחה בעיקר בשל פקיעת תקופת ההתיישנות. עילת התביעה הראשונית קמה ביום 31.8.2003, עת הסתיים חוזה החכירה של המערערת עם מינהל מקרקעי ישראל. עם זאת, התביעה הוגשה ביום 18.4.2016, למעלה מ-12 שנים לאחר מכן, תוך חריגה מההתיישנות הקבועה בסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות. טענת המערערת כי העילה נולדה בשנת 2005, עם היוודע דבר סירובו של צה"ל לחדש את החוזה, לא התקבלה. הראיות הצביעו על כך שהוא כבר היה מודע לאי החידוש החל ממארס 2003. המערער ניסה להפעיל את סעיף 15 לחוק כדי להחריג את הזמן שתביעתו הייתה תלויה ועומדת בפני גופים מסוימים, אך הדבר לא צלח. לא ברור אם גופים אלה יכולים להיחשב כבתי משפט על פי החוק, ואף על פי כן, התקופות המעורבות לא צמצמו באופן משמעותי את הזמן שחלף אל תוך תקופת ההתיישנות. יתר על כן, טענות בדבר התנהלות מטעה לכאורה של רשות מקרקעי ישראל להארכת תקופת ההתיישנות או הודאות לפיוסו לפי סעיף 9 לא נתמכו בראיות. גם אם הואשם בהודאה בשכירותו קצרת הטווח של המערער, אין בכך משום הודאה בזכויות לפיצוי בגין השקעותיו החקלאיות, שלא היו באישור המינהל ולא נשמרו לפי סעיף 6.2. בית המשפט גם לא מצא עילה לפי הדין הכללי, שכן מנהל מקרקעי ישראל לא נהנה מעיבודו של המערער, מה גם שהקרקע הייתה שטח אש. משכך, קבע בית המשפט כי עילות הפיצוי של המערערת אינן מספיקות הן לפי סעיפים ספציפיים והן לפי חוקים כלליים, וכתוצאה מכך נדחה הערעור והוטל על המערער הוצאות משפט.