ע"א 8389/17

תקציר

בפסק הדין בתיק הנדון, השאלה המרכזית הייתה האם המשיבה הפרה את התחייבותה החוזית לפעול לאישור תכנית שינוי, שהיוותה תנאי מתלה לביצוע החוזה. בית משפט קמא מצא כי הלינה המלונאית המיוחדת (המכונה AMM) הייתה מלכתחילה אינטגרלית, ולא רק תירוץ בדיעבד של המשיבה להתחמק מהחוזה. למרות שבית משפט קמא פסק לטובת המשיב, בית המשפט לערעורים בחן האם המשיב מילא כראוי את חובתו. התיק התעמק בשאלה האם AMM, "מנוע כלכלי" מתוכנן לפרויקט, היה חלק מההסכם החוזי, נוכח היעדרותו מנוסח החוזה. השופט עמית, בניגוד לשופט מינץ, הגיע למסקנה כי מאחר שה-AMM לא נכלל במפורש בחוזה, המשיב אינו יכול לטעון בהמשך למשמעותו להתחמקות מחובות. יתר על כן, מעשיו של המשיב, כגון אי עדכון המערערת ואי ניסיון כנה מספר פעמים מול הרשויות הרלוונטיות לאשר את התכנית, הביאו למסקנה של הפרה. הראיות הראו כי בעוד שהתיקון לתכנית המתאר של משרד התיירות סיבך את האישורים, הפנייה המהירה של המשיבה לשמר את ה-AMM על פני ביצוע אפשרי של החוזה הייתה הפרה. השופט סולברג הסכים עם השופט עמית, והדגיש את היעדר חשיבותה המפורשת של AMM בכוונתם המשותפת של הצדדים בתחילת החוזה, ובכך חיזק את מסקנת ההפרה. בסופו של דבר, ביטל בית המשפט לערעורים את פסק הדין הקודם, הכיר בהפרה והותיר את התביעה להערכת פיצויים, דבר שהשפיע על חבות המשיב כלפי המערערת.