עמ"ש 51098-09-14

תקציר

פסק הדין דוחה את שני הערעורים על תשלום מזונות לילדים בהסדר משמורת משותפת. בית המשפט מדגיש כי אין באפשרותו להתערב בממצאים העובדתיים ובקביעות המהימנות של בית משפט קמא, אשר בחן לעומק את הטענות בדבר הכנסותיהם וצרכיהם של הצדדים והקטינים. בכך מתקבלת קביעתו של בית משפט קמא בדבר רמת הכנסתם של האב והאם וצרכיהם של הקטינים. השופטים מסכימים עם החלטתו של בית משפט קמא שלא לפטור את האב מחובתו לשלם מזונות למרות המשמורת המשותפת, שכן רצונו במשמורת משותפת עשוי לנבוע בחלקו מרצון להפחית את תשלומי המזונות. זאת ועוד, החובה המוחלטת לדאוג לצרכי ילדיו מוטלת על האב על פי הדין האישי ופסיקות קודמות של בית המשפט העליון, המהוות תקדימים מחייבים. לאור שיקולים אלה, בית המשפט קובע כי הפחתה של כ-30% מסכום המזונות הראשוני היא סבירה, מה גם שהכנסתו של האב היא יותר מכפולה מזו של האם. הפחתה זו מביאה בחשבון את הסדר המשמורת המשותפת ואת השתתפותו הישירה של האב בהוצאות הקטינים בתקופת המשמורת. עוד מסכימים השופטים כי אין לפטור את האב מתשלום הוצאות סעיף, הכוללות שכר דירה וארנונה, למרות המשמורת המשותפת. ההחלטה נועדה לאזן בין האחריות והחובות הכספיות של שני ההורים לבין הבטחת רווחתם של הקטינים, והיא מדגישה כי ניתן לטפל בכל שינוי בנסיבות העובדתיות באמצעות תביעות עתידיות. שני הערעורים נדחים אפוא ללא צו הוצאות, וכל פיקדונות ששילמו המערערים יוחזרו.