עע"מ 7079/12

תקציר

פסק הדין מתמקד בפרשנותו של פסק דין ולדיסלסי בעניין גירוש אזרחים זרים, תוך התייחסות ספציפית לעקרון אי-ההחזרה ולנטל ההוכחה בדבר ביטחונם בעת גירושם. היא מבהירה כי החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים האריכה יתר על המידה בכך שחייבה את המדינה להוכיח היעדר סכנה ביעדי גירוש, דבר שבית המשפט העליון קבע כמיותר. השאלה המרכזית, לפי פסק הדין, היא האם גירושם של אנשים עולה בקנה אחד עם עקרון אי-ההחזרה, המבטיח שאיש לא יגורש למקום שבו נשקפת סכנה לחייו. בית המשפט הדגיש כי עיקרון זה כבר מעוגן במשפט הבינלאומי והישראלי, בעיקר בעקבות פרשת אלטאי. בית המשפט העליון קבע כי החובה להוכיח סכנה פוטנציאלית במדינות שלישיות מוטלת על המגורשים עצמם ולא על המדינה, ובכך משקף תקדים משפטי עקבי. עמדה זו מתיישבת עם העיקרון העברי הקדום לפיו הנטל הוא על התובע להוכיח את טענותיו. בעקבות זאת התקבל הערעור, שהפך את פסקי דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים והותיר את התיקים להמשך הליכים. בית המשפט גם שב והדגיש את כיבוד מחויבויותיו לאי-החזרה על-פי המשפט הבינלאומי וסירב להטיל הוצאות על המדינה, תוך הדגשת התמקדותה של ההחלטה אך ורק בהגנה מפני סכנה מבלי להכביד יתר על המידה על ההליכים המנהליים של המדינה בגירוש.