בש"פ 8252/13

תקציר

הערעור התקבל בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו שדנה בבקשה לחשיפת רשומות טיפול נפשי של מתלוננת בתיק אונס. הסוגיה המרכזית נסובה סביב ההתנגשות בין זכותו של הנאשם למשפט הוגן לבין זכותו של המתלונן לפרטיות ולסודיות. עם הגשת כתב האישום ביקשו המשיבים גישה לתיעוד פסיכולוגי מעברה של המתלוננת, תוך שהם טוענים לרלוונטיות להגנתם. בית משפט קמא העניק גישה חלקית לחומרים אלה, מה שגרם למדינה לערער בנימוק של שמירה על סודיות וחוסר רלוונטיות של החומרים לאישומים. בית המשפט העליון ניתח את האיזון בין זכויות הנאשם לזכויות המתלונן, תוך בחינת המסגרת המשפטית לפי סעיפים 74 ו-108 לחוק סדר הדין הפלילי הישראלי, וכן סוגיות של דיני פרטיות בארה"ב בה מצויים הרשומות. בהדגישו את הצורך באיזון שיפוטי זהיר, הדגיש בית המשפט כי חיסיון במסגרות טיפוליות הוא קריטי לשיקום הקורבנות ולאינטרס החברתי לדווח על עבירות מין. בית המשפט מצא את ההחלטה הראשונית פגומה, וטען כי היא עלולה להרתיע קורבנות מלבקש עזרה או לדווח על עבירות. היא הגיעה למסקנה כי יש לטפל בכל בקשה עתידית לפי סעיף 108 במהלך המשפט, כדי לאפשר אימות צולב של רלוונטיות ושמירה על צדק פרוצדורלי למתלוננים. הערעור התקבל, תוך שהוא דוחה את החלטות בית המשפט קמא, עד להגשת בקשות נוספות בשלב המשפט.