ת"א 11954-01-16

תקציר

השאלה המרכזית במקרה זה סובבת סביב תוקפו של הסכם מכר והסכם שכירות שנרקם בין התובע לבין הנתבע. התובעת טוענת כי הסכמים אלה אינם אלא הסכמים למראית עין, ולכן הם חסרי תוקף, בעוד הנתבע שומר על חוקיותם. השאלה העיקרית שיש להכריע בה היא האם הסכמים אלה אכן מייצגים את כוונת הצדדים. בית המשפט מכיר בכך שחוזה למראית עין בטל ומבוטל לפי סעיף 13 לחוק החוזים. בהקשר זה, נטל ההוכחה מוטל על התובע, אשר עליו להוכיח כי ההסכמים אינם משקפים את כוונתם האמיתית של הצדדים. הראיות שהוצגו משכנעות את בית המשפט כי טענת התובע אמיתית. בית המשפט שוכנע כי הכוונה האמיתית מאחורי העסקאות הייתה להבטיח הלוואה עבור ד"ר ראסם כאשר דירתו של התובע תשמש כבטוחה. כוונה זו שונה באופן מהותי ממראית העין החיצונית של ההסכמים, ומביאה את בית המשפט למסקנה כי הם אכן הסכמים למראית עין. גורמים מרכזיים המשפיעים על החלטת בית המשפט כוללים את עדותו המהימנה של התובע, הנתמכת על ידי עדים נוספים, המצביעה על כך שהכוונה הייתה להבטיח הלוואה ולא למכור את הדירה. חוסר ההיגיון הכלכלי מאחורי ההסכמים, עם דמי שכירות גבוהים באופן בלתי סביר, מצביע על עסקה פיקטיבית. בנוסף, מעורבותו של ד"ר ראסם ונסיבות העסקה תומכות אף הן בטענת התובע. אשר על כן, בית המשפט פוסק לטובת התובעת, בהתחשב בהסכם המכר, הסכם השכירות וייפוי הכוח מיום 29.8.13 כבטלים ומבוטלים. בעלותו של התובע בדירה מאושרת מחדש, ורשם המקרקעין מתבקש לתקן את הרישומים בהתאם. עם זאת, על מנת להבטיח את פירעון ההלוואה, מורה בית המשפט על רישום משכון לטובת הנתבע על זכויותיו של התובע בדירה, תוך הבטחת סכום ההלוואה בסך 150,000 ₪. התובע נדרש לחתום על המסמכים הדרושים לרישום זה; אם תסרב, ימונה בא כוח הנתבע ככונס נכסים, המוסמך לחתום בשם התובע. לבסוף, לא ניתן צו הוצאות בנסיבות מקרה זה.