ע"א 300/71

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך בין שוכר למשכיר, כאשר השוכר מואשם בנטישת הנכס המושכר. פסק הדין, שניתן על ידי השופט י' כהן, פותח בסיכום התיק, מחודש ספטמבר 1960, בו שכר המשיב מהמערערת חנות להפעלת קיוסק. חוסר הפעילות של השוכר ואי השימוש במקום במשך מספר שנים, יחד עם אי תשלום שכר דירה, הובילו את המשכיר להגיש תביעת פינוי. עם זאת, השוכרים טענו שכנגד, הצהירו על כוונתם לחזור לנכס וביקשו סעד הוגן. פסק הדין נסוב סביב ארבע שאלות מרכזיות: האם השוכר אכן נטש את החוזה, האם בית המשפט יכול להעניק סעד מן היושר לדייר שנטש את הנכס, אם כן, האם מגיע לשוכר סעד כזה במקרה זה, ומהם התנאים למתן הנכס. פסק דינו של השופט י' כהן פותח בקובעו כי החלטת הערכאה הנמוכה יותר כי השוכר נטש את חוזה השכירות הייתה סבירה ואין להתערב בה. בשאלה השנייה קובע השופט כי למרות חילוקי דעות מסוימים בין שופטי בית המשפט העליון, מוסמך בית המשפט להעניק סעד מן היושר לפי סעיף 37 לחוק הגנת הדייר (או סעיף 132 בנוסח המשולב) לשוכרים שנטשו את חוזה השכירות. זאת, משום שאופיו של סעד מן היושר מבטל את עילת הפינוי, ובכך משיב מבחינה משפטית את מעמדו של הדייר. באשר לזכאותו של הדייר לסעד, מסכים השופט י' כהן עם חוות הדעת של הערכאות הקודמות כי נסיבותיו הספציפיות של מקרה זה מצדיקות סעד. נסיבות אלה כוללות את רצונו הטוב של הדייר, היעדר מעשי מרמה ואת התוצאות החמורות של פינוי, לרבות אובדן פרנסה. יתרה מכך, השופטת מדגישה כי למשכיר לא נגרם נזק בלתי הפיך. בשאלת התנאים לסעד, השופט מגדיל את הפיצוי שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי ל-5,000 ל"י, שישולמו על ידי הדייר בתוך שלושה חודשים, שאם לא כן יבוצע צו הפינוי. השוכר יישא גם בהוצאות המשפט של המערערת. אם התנאי מתקיים, לא ייגבה תשלום עבור הוצאות בכל רמה של בירור. השופטים ברנזון ו-Witkon מסכימים עם פסק הדין, ואילו ממלא מקום הנשיא זוסמן, שהחזיק בעבר בדעה שונה, מסכים עם החלטת הרוב.