ה"פ 23920-09-12

תקציר

פסק הדין דן בפיצויים המגיעים למבקשים, שאדמתם הופקעה על ידי המשיבים. הפיצוי כולל שני מרכיבים: השטח המופקע והפגיעה בקרקע הנותרת. הרכיב הראשון, הנוגע לשטח ההפקעה, אינו כולל את 25% הראשונים של הקרקע שנלקחה, לפי פקודת הדרכים. טענת המבקשים כי הם זכאים לפיצוי בגין כל השטח המופקע, לרבות 25% הראשונים, נדחית. בית המשפט מצדד בעמדת נתיבי ישראל כי הסמכות לדון בפיצויים בגין "הסבל" שגרמה ההפקעה נתונה לשר התחבורה בלבד. לפיכך, על המבקשים לפנות תחילה לשר ולמצות אפיק זה בטרם יפנו לבית המשפט, אשר יבחן רק את החלטת השר. יתר על כן, בית המשפט מוצא כי ההפקעה הראשונה בוטלה מכללא על ידי השנייה. לפיכך, הדיון ברכיב הראשון מתייחס רק להפקעה השנייה, שבגינה זכאים המבקשים לפיצוי בסך 205,036 ₪, אליו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין. הרכיב השני מתייחס לנזק שנגרם לקרקע הנותרת. טענות המבקשים לפגיעה ביתר אדמותיהם נדחות, שכן הם לא הוכיחו כי הפגיעה נבעה במישרין מההפקעה. השינויים שהוזכרו, לרבות גישה מוגבלת לקרקע וסגירת המשתלה, לא היו תוצאה של ההפקעה עצמה אלא תוצאה של מימוש התוכנית. בנוסף, המבקשים לא הוכיחו כי היעדר דרכי גישה פוגע בניצול הכלכלי של יתרת הקרקע. המרכיב השלישי נוגע לשווי המקרקעין. בית המשפט מקבל את חוות דעתו של השמאי המומחה, לפיה שווי הקרקע המופקעת בייעוד חקלאי הוא 380 ₪ למ"ר ומורה לנתיבי ישראל לשלם למבקשים בהתאם. בקשת המבקשים להוצאות נלוות נדחית, שכן לא הובאו ראיות לרכישת קרקע חלופית. לבסוף חויבה נתיבי ישראל לשלם למבקשים אגרת בית משפט, חלק משכר טרחת המומחה ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪. פסק הדין אינו כולל כל צו הוצאות בעניינו של המשיב השני, נוכח חשיבות תפקידו בשאלות המשפטיות שהועלו. הן למבקשים והן לנתיבי ישראל הזכות לערער על פסק הדין לבית המשפט העליון בתוך 45 יום מיום פרסומו.