בג"צ 3806/93

תקציר

פסק הדין מתייחס לעתירה שהוגשה למניעת הסגרתו של העותר מס' 1 לארצות הברית בטענה שחופש הפולחן שלו ייפגע. בית המשפט קבע כי מעמדה של הכנסת, אף שהוא משמעותי כרשות המחוקקת, אינו מטיל חובה על שר המשפטים לעכב את ההסגרה על בסיס הצעה לסדר היום. סמכותו של שר המשפטים, אף שהיא נרחבת, תחומה בתכליתו של חוק ההסגרה ובעקרונות היסוד של מדינת ישראל. במקרה זה, החלטת השר לבצע את צו ההסגרה מבלי להמתין לדיוני ועדת הכנסת הייתה מוצדקת. בית המשפט הדגיש כי הרשויות האמריקאיות התחייבו לכבד את צרכיה הדתיים של העותרת מס' 1 וכי מאז העתירות הקודמות לא עלה מידע חדש. העותרים ביקשו גם לחקור את נסיבות העיכוב בביצוע צו ההסגרה, אך בית המשפט סבר כי אין בכך כדי להצדיק עיכובים נוספים. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את העתירה ואת הבקשה לצו ביניים, ובחר שלא להטיל הוצאות על העותרים נוכח אופי העניין. פסיקה זו מחזקת את חשיבות שיתוף הפעולה הבינלאומי במאבק בפשיעה ומקיימת את עקרון כיבוד ההתחייבויות הבינלאומיות תוך התחשבות בהמלצות הכנסת.