ת"א 26716-06-20

תקציר

השאלה המרכזית סביב פסק דין זה היא האם התובע צריך לקבל פיצוי על האופן שבו טיפלה בו המשטרה, אם לאו. בתביעה, שדרשה פיצוי של 200 אלף שקל, נטען כי המשטרה פעלה שלא כדין וברשלנות. לאחר עיון בטיעונים ובעדויות שהוצגו, מקבל השופט באופן חלקי את הטענה. השופט פותח בפירוט הסעיפים הרלוונטיים בחוק סדר הדין הפלילי הנוגעים לחוקיות מעצרו של אדם לחקירה. נקבע כי קיימת חובת זהירות שחבה משטרת ישראל כלפי האזרח, והוזכרו מספר פסקי דין קודמים המכירים בקיומה של חובה זו. השופט מצדד בטענת התובע כי המדינה לא פעלה בסבירות, ופגעה בכבודו של התובע, ובזכויות החוקתיות לחופש התנועה ולחופש הביטוי. בעוד המדינה טענה כי המעצר היה חוקי, השופט מוצא דופי בהליך ובהצדקות למעצר, וקובע כי המדינה פעלה ברשלנות. עם זאת, השופטת מדגישה כי התובע לא הצליח להוכיח כי המשטרה פעלה בזדון, בכוונה תחילה או מתוך נקמה אישית. באשר לתביעת לשון הרע, השופט דוחה רכיב זה של בקשת הפיצויים, שכן התובע לא הביא ראיות מספיקות לכך שפרסום המעצר הגיע למישהו אחר מלבדו. בהתייחס לסוגיית הפיצוי ההולם, מדגיש השופט את מעמדה העליון של זכותו של הפרט לחירות אישית, וסוקר מספר פסקי דין קודמים לקביעת גובה הפיצוי במקרה זה. בהתחשב בהתנהלות הרשלנית של המשטרה, ובנסיבות מעצרו של התובע, השופט פוסק לתובע פיצוי כספי בסך 30,000 ₪, סכום הנמוך משמעותית מ-200,000 ₪ המבוקשים. לבסוף, הנתבעת (המדינה) חויבה לשלם לתובע פיצוי בסך 30,000 ₪, 3,000 ₪ הוצאות משפט ו-7,000 ₪ שכר טרחת עורך דין. הסכום הכולל ישולם תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.