ת"א 257/90

תקציר

פסק הדין בתיק זה, שניתן באפריל 1997, סובב סביב זכויותיהם הרכושיות של בני זוג נשואים הנובעות מנכסים משותפים לאחר פרידתם. בני הזוג, שנישאו בשנת 1972, צברו רכוש משפחתי ועסקי משותף לפני שהבעל עזב את בית הנישואין בשנת 1989. השאלה המרכזית הייתה תחולתה של חזקת השיתוף בנכסים בין בני הזוג, קביעת מועד פקיעתה של חזקה זו והיקף הנכסים שעליהם חלה חזקה זו. בית המשפט קבע כי חזקת השיתוף חלה על נכסי בני הזוג שנרכשו עד שנת 1989, ואלה ייחשבו כרכוש משותף כאשר כל אחד מבני הזוג הוא בעל זכויות שוות. כל נכס שנרכש לאחר תאריך זה ייחשב כרכושו של בן הזוג היחיד. באשר לעיזבון שבמחלוקת, קבע בית המשפט כי האישה התובעת זכאית למחצית מזכויותיו של בעלה, שכן העברת הזכויות לבעל לא נעשתה על פי חוק המקרקעין. בקשת האישה לקבל חלק במוניטין האישי של בעלה נדחתה, וכך גם תביעתו הנגדית של הבעל למחצית מרכושה של האישה, מחוסר ראיות. עוד קבע בית המשפט כי לכל אחד מבני הזוג זכות במחצית מהמטלטלין המשותפים ומחשבונות הבנק, ואילו חזקת השיתוף מחייבת גם את שני הצדדים להתחלק בחובות המשותפים באופן שווה. ככלל, פסק הדין קבע את זכויותיה של התובעת במחצית מחלקו של הנתבע בעיזבון, במרפאת השיניים ובחשבונות הבנק, בעוד הנתבע קיבל מחצית מתכולת הבית וחשבונות הבנק של האישה, הכל על בסיס חלקם בעת הפירוד. כל צד היה אחראי לשאת בהוצאות המשפטיות שלו.