ע"א 395/60

תקציר

רומה עמרני הגישה תביעה נגד היועצת המשפטית והמוסד לביטוח לאומי לשינוי תאריך הלידה בתעודת הזהות שלה, בטענה כי התאריך הנוכחי שגוי ויש לשנותו לתאריך מוקדם יותר, ובכך להפוך אותה לזכאית לקצבת זקנה. בקשתה הראשונה בשנת 1957 נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בשל היעדר ראיות משכנעות, ללא כל קביעה לגבי גילה האמיתי. לאחר מכן הגישה בקשה נוספת עם עדים חדשים, שנדחתה גם היא בעילה של res judicata. עמרני ערערה על החלטה זו, וטענה כי פסק הדין הקודם לא היה לגופו של עניין. בית המשפט העליון דחה את הערעור בקובעו כי הבקשה הראשונה אכן נשקלה לגופה, ולפיכך מהווה החלטה שיפוטית. בית המשפט קבע, כי החלטה שניתנה לאחר שקילת גופו של מקרה יוצרת מניעה להגשת תביעה חדשה בין אותם צדדים על יסוד אותה עילה, גם אם ההחלטה הקודמת התקבלה מחוסר ראיות. יתר על כן, החלטה כזו מחייבת את הצדדים, מונעת מהם לדון מחדש באותו נושא, וניתן לבטלה רק עם גילוי ראיות חדשות שלא ניתן היה להשיג באופן סביר קודם לכן. באשר לבקשות לשינוי גיל, בית המשפט הכיר בקשיים העומדים בפני עולים חדשים, אך הדגיש כי על בתי המשפט לנקוט משנה זהירות וכי נטל ההוכחה מוטל על המבקש. חזקת התקינות לגבי רישומים רשמיים, כגון זו שבתעודת זהות, ניתנת לערעור בהליכים אחרים, אך הימנעותה של עמרני מלשכנע את בית המשפט בבקשתה הקודמת מותירה אותה ללא יכולת להתדיין שוב באותה טענה. עם זאת, בית המשפט הבהיר כי פסק הדין הקודם אינו קובע את גילה, והיא יכולה לטעון לתאריך הלידה המועדף עליה בהליכים משפטיים אחרים.