בג"צ 434/87

תקציר

העותרים ביקשו מבית המשפט לחייב את המשיבים להמשיך בהסדר העברת כספים ממשרד הרווחה להשתתפות במשמורת ילדים עיוורים במוסד של עותרת 5, שהופסק בשנת 1985, ולהמשיך לממן חלקית את אחזקת החניכים העיוורים במוסד מתוך הכספים המיועדים לכך לפי חוק יסודות התקציב. העותרים 1 עד 4, הורים לילדים במוסד, טענו כי ביטול ההסדר פוגע בהם ומהווה אפליה בהשוואה למוסדות אחרים לעיוורים. עוד נטען, כי היא פוגעת בחובה החקוקה של המשיבים, בעקרון השוויון ובהבטחה שלטונית. בית המשפט קבע כי המשיבים ימשיכו לשמש צינור להעברת כספים מההורים ומהרשויות המקומיות, וישתתפו בהחזקת כל חניך עם העותר 5 בשיעור של 106 ₪ לחודש. הרכב השופטים היה חצוי בסוגיה השנייה. השופטים בייסקי ובן-יאיר קבעו כי מאחר שמטרת הקצאת המדינה הייתה לסייע בהחזקת מתמחים עיוורים ולא לתמרץ את שיקומם הכלכלי של המוסדות, מצבה הכלכלי הרעוע של העותרת הביא לכך שהיא אינה זקוקה למימון נוסף מהמדינה. לפיכך, הם קבעו כי החלטת המשיבים לבטל את הקצאת העותר הייתה כדין. הם טענו כי שוויון פורמלי צריך לפנות את מקומו לצדק חומרי, וכי מאחר שנקודת המוצא של העותרת שונה ממוסדות אחרים, אין אפליה בין שווים. השופט לוין, לעומת זאת, קבע כי על המשרד לחלק כספים לכל מוסד בהתאם למספר המתמחים העיוורים שבטיפולו. הוא נימק זאת בכך שעקרון השוויון דורש שכל תלמיד יקבל סכום כסף זהה מאוצר המדינה, ללא קשר למצב הכלכלי של מוסדו. עם זאת, הוא הכיר בכך שהתקציב המוגבל פירושו שהגדלת הקצבה של העותרת תקטין את ההקצאה למוסדות אחרים. עם זאת, הוא טען כי על המשרד לחלק את הכספים באופן שוויוני, ולהותיר למוסדות למצוא משאבים נוספים או לצמצם הוצאות לפי הצורך.