עמ"נ 41594-06-14

תקציר

המקרה סובב סביב תוכנית להקמת מנהרה תת קרקעית בהרצליה כדי להקל על עומסי התנועה באזור. עשרות בעלי נכסים שנכסיהם נפגעו לכאורה מהתכנית ביקשו פיצויים מהוועדה המקומית לתכנון ובנייה הרצליה ("הוועדה המקומית") לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. הוועדה המקומית דחתה ברובה את הטענות, והביאה את המערערים להגיש ערר לוועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה תל אביב (להלן: "ועדת הערר"). ועדת הערר מינתה שמאי מכריע להערכת הנזק שנגרם למקרקעי המערערים. בתוך כך, הוועדה המקומית פתחה בהליכים לביטול תוכנית המנהרות בין היתר בשל עלותה הגבוהה וקשיים הנדסיים. התוכנית בוטלה בסופו של דבר, אך ועדת הערר המשיכה לדון בעררים לגופם והנחתה את השמאי המכריע להעריך את הנזק שנגרם בתקופת תוקפה של התוכנית. השמאי המכריע העריך את הנזק, אך הערכתו לא סיפקה את הצדדים, מה שהוביל לעררים נוספים לוועדת הערר. ועדת הערר, שציינה את ביטול התכנית, ראתה את העררים מיותרים אך בחנה אותם לגופם. בית המשפט אישר במידה רבה את שומת השמאי המכריע וקבע כי מתקיימים התנאים לפטור את הוועדה המקומית מתשלום פיצויים לפי סעיף 200 לחוק התכנון והבניה למערערים בשיעור נזק של 3.32% ומטה. משלא היו מרוצים, ערערו המערערים לבית המשפט והעלו טענות כנגד השומה המכרעת, החלטת ועדת הערר והדין החל. על פי המלצת בית המשפט, המחלוקת הוגבלה לשלושה נושאים: תחולת סעיף 200, השומה של ארבעה מערערים שמכרו לכאורה את נכסיהם במהלך ביצוע התכנית וההוצאות ושכר טרחת עורכי הדין שנפסקו על ידי ועדת הערר. באשר לסוגיה הראשונה, קבע בית המשפט כי ועדת הערר יישמה נכונה את הוראות החוק והפסיקה. היא מצאה כי שיעור הפגיעה של כ-3% הוא סביר, בהתחשב באינטרס הציבורי בתכנית ובאופי החלוקה של הנזק. עוד נקבע כי הוועדה המקומית פעלה במלוא המרץ לביטול התכנית, תוך קיום התנאי הראוי להחלת סעיף 200. כך, בצדק קבעה ועדת הערר כי הוועדה המקומית פטורה מתשלום פיצויים למערערים בשיעור נזק של 3.32% ומטה. בסוגיה השנייה דחה בית המשפט את טענת המערערים כי מכרו את נכסיהם בתקופת תוקפה של התכנית, שכן לא הביאו ראיות מספיקות. לבסוף, בסוגיית ההוצאות, קבע בית המשפט כי החלטת ועדת הערר מאוזנת ואינה מצדיקה התערבות. היא חויבה במערערים לשלם לוועדה המקומית הוצאות ושכר טרחת עורכי דין בסך 15,000 ₪, כולל הפרשי הצמדה וריבית.