רע"א 123/09

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור על פסק דין קודם הקשור לתיק אזרחי מורכב. המחלוקת הראשונית נסובה סביב הלוואה מובטחת במשכנתא בסך 380,000 ש"ח שנטל המבקש מבנק לאומי למשכנתאות בשנת 1996. ההלוואה הועברה לחשבונו של המבקש בבנק המשיב, ועיקר הכספים הועברו לחברה בבעלות המבקש ואחיו. בשנת 1998 פתח הבנק המרכזי בהליכים להשבת ההלוואה, מה שהוביל את המבקש להגיש תביעה נגד הבנק המרכזי לקבלת פסק דין הצהרתי בדבר בטלות העסקה. הבנק המשיב צורף מאוחר יותר כנתבע, כאשר המבקש טען כי הטעו אותו. התיק הגיע לבית משפט השלום, אשר קיבל חלקית את תביעת המבקש בשנת 2007. עם זאת, בערעור לבית המשפט המחוזי בוטל פסק הדין בשנת 2008. החלטת בית המשפט המחוזי התבססה על הקביעה כי המבקש היה מודע להעברת הכספים וכי כל טענה נגד המשיב בדבר התנהלות מנהל הסניף היא הרחבה אסורה של מראית עין אסורה. לאחר מכן הגיש המבקש רשות ערעור על פסק דין זה לערכאה גבוהה יותר, אשר נדחה. דחיית בקשת רשות הערעור התבססה על ההבנה כי עניינו של המבקש אינו מעורר שאלות משפטיות או ציבוריות חשובות, בהיותו מוגבל לנסיבות הספציפיות של המקרה. כן צוינו גרסאותיו המשתנות של המבקש והשינויים שנבעו מכך בעילת התביעה ובזהות הנתבע. בתי המשפט ראו בטענות המבקש נגד מנהל הסניף ניסיון ליהנות מהתנהלותו הפסולה. בנוסף, התייחסה השופטת לשתי טענות נוספות הנוגעות לעניינים פרוצדורליים ולביזיון בית המשפט לכאורה על ידי המשיב. נמצא כי טענות אלה, גם אם הן נכונות, אינן מצדיקות מתן רשות ערעור, שכן הן תיאורטיות וניתן היה להעלותן בשלב מוקדם יותר של ההליך. ככלל, פסק הדין הדגיש את גבולות הגמישות הפרוצדורלית ואת עקרונות תום הלב וההשתק, והוביל לדחיית בקשת רשות הערעור.