ת"א 8443-05-13

תקציר

התובע תבע את הנתבעים לבטל שני הסכמים שנחתמו עמם: הסכם שותפות לגבי דירה שירש מהוריו, והסכם מאוחר יותר למכירת זכויותיו בדירה אחרת. התובע טען כי הנתבעים ניצלו את מצוקתו וחוסר ניסיונו, וכי תנאי החוזים היו גרועים משמעותית מהתנאים המקובלים, והכל בניגוד לסעיף 18 לחוק החוזים. לטענת התובע, הנתבעים לא שילמו כל תמורה בגין רכישת הדירות, ולכן יש לבטל את ההסכמים ולהחזיר לו את הנכס. לחילופין, ביקשה התובעת לקבל את דמי השכירות שגבו הנתבעים מדיירי הדירה בירושה. הנתבעים, לעומת זאת, טענו כי התמורה שולמה, וכי ההסכמים תקפים. בית המשפט מצא כי התובע לא הוכיח את יסודות עילת העושק. נפסק כי התובע לא נוצל על ידי הנתבעים, והתקשר בהסכמים מרצונו החופשי. עוד קבע בית המשפט כי תנאי ההסכמים אינם גרועים באופן בלתי סביר מהתנאים המקובלים. בית המשפט הדגיש כי עילת התביעה בגין עושק מתייחסת לנסיבות בעת כריתת ההסכם, ולא לתקופה שלאחר חתימת ההסכם. זאת, משום שהתרופה בגין אי קיום התחייבויות חוזיות היא תביעה בגין הפרת חוזה ולא תביעה בגין ביטול מחמת עושק. עם זאת, בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי התובע קיבל תמורה משמעותית מהנתבעים, גם אם לא במזומן אלא בדמות רכישות עבורו, פירעון חובותיו ותשלומים אחרים שבוצעו עבורו. בית המשפט דחה גם את טענת המרמה של התובע. עם זאת, בית המשפט קיבל את טענת התובע כי הנתבעים לא שילמו לו דמי שכירות עבור הדירה בירושה, כנדרש בהסכם השותפות, ולכן הורה לנתבעים לשלם לתובע 105,750 ₪, שהם מחצית מדמי השכירות שגבו הנתבעים מהשוכרים בתקופה שבין מאי 2012 לאפריל 2016. בתוספת ריבית והצמדה ממועד עילת התביעה. בית המשפט קבע כי הנתבעים, שהתייחסו לדירה כאל רכושם הבלעדי, חייבים בתובע דמי שימוש, גם עבור תקופות בהן הדירה לא הושכרה. בהתאם לכך, נדחתה התביעה לביטול ההסכמים, אך התביעה לתשלום דמי השכירות בגין הדירה בירושה התקבלה. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.