ת"א 2773/00

תקציר

התובעים, תושבי מושב חבלט, ביקשו להחכיר את חלקות הקרקע עליהן נבנו בתיהם ממינהל מקרקעי ישראל. מנהל מקרקעי ישראל כפוף להחלטות מועצת מקרקעי ישראל (ILC) הקובעת את מדיניות הקרקע. בתי התובעים יועדו במקור לאנשי מקצוע המשרתים את המושב. למרות שהתובעים אינם אנשי מקצוע, המושב איפשר להם להתגורר במקום. ה-ILC העביר מספר החלטות בנוגע להחכרת בתים כאלה, האחרונה שבהן הייתה בשנת 1990 שאפשרה השכרה ישירה לבעלי בתים. התובעים, שלא היה להם חוזה שכירות עם רמ"י, ביקשו להסדיר את מעמדם. בינתיים, מדיניות הקרקעות הישראלית השתנתה עם החלטות חדשות של מועצת הביטחון המגבילות את מספר חלקות המגורים במושבים. לאחר מכן עתרו התובעים לבית המשפט בדרישה לחייב את המושב להסכים לחלוקת חלקותיהם והקצאתן. המושב הסכים, והושג הסכם פשרה, שאושר על ידי בית המשפט בשנת 1997. מנהל מקרקעי ישראל לא היה צד להסכם הזה. בשנת 1999 פנו התובעים לרשות מקרקעי ישראל בבקשה להחכיר את החלקות על פי ההחלטה משנת 1990. מנהל מקרקעי ישראל סירב וקבע כי בקשת התובעים חורגת ממספר החלקות המותרות על פי החלטות רמ"י הנוכחיות. התובעים תבעו את רמ"י בטענה כי פסק הדין משנת 1997 מבסס את זכותם להחכיר את המגרשים. הם גם טענו לאפליה והפרת חוזה על ידי מנהל מקרקעי ישראל. בית המשפט קבע כי פסק הדין משנת 1997 אינו מחייב את מנהל מקרקעי ישראל, שלא היה צד לו. זכאותם של התובעים לחכירת החלקות, אם בכלל, התעוררה בשנת 1999 עת פנו לראשונה לרשות מקרקעי ישראל. בית המשפט מצא כי רמ"י פירש נכונה את החלטות רמ"י כמגבילות את מספר חלקות המגורים, לרבות אלה המבוקשות על ידי התובעים. לפיכך, סירובה של רמ"י לא היה בלתי חוקי. בית המשפט דחה את טענת האפליה, שכן מעמדם של התובעים היה שונה משל דיירים אחרים שהיו להם חוזי שכירות עם רמ"י. היא גם דחתה את טענת הפרת החוזה, שכן הסכם הפשרה לא חייב את רמ"י להחכיר את המגרשים לתובעים. בית המשפט הגיע למסקנה כי רמ"י פעלה כדין ואינה אחראית לחוסר יכולתם של התובעים להשיג הסכמי שכירות בתנאים מועדפים. עם זאת, החלטה שהתקבלה לאחרונה ב-ILC עשויה להציע לתובעים הזדמנות להשיג את מטרתם. לפיכך נדחתה התביעה, והתובעים חויבו לשלם את הוצאות המשפט של מנהל מקרקעי ישראל והמושב.