ע"א 4351/13

תקציר

הערעורים המאוחדים בתיק זה נבעו מפסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים, שפסק פיצויים לתלויים וליורשים של ישראל וינטר, שנהרגו בתאונת דרכים בשנת 2009. המחלוקת העיקרית הייתה תלויה בשכרו של וינטר ובפוטנציאל ההשתכרות שלו בעת מותו. מהעדויות עלה כי וינטר, אדם בעל כישרונות רבים, עסק במספר פעילויות, בהן הוראה ועבודה קהילתית, למרות שסבל מפציעות ונכויות קודמות. משפחתו טענה כי הכנסתו של וינטר גבוהה משמעותית ממה שדווח באופן רשמי, במיוחד בשל הצעת עבודה לכאורה בוונצואלה שהבטיחה שכר גבוה משמעותית מהשכר הממוצע. מנגד, טענו המערערים כי הכנסתו הריאלית של וינטר הייתה מזערית, ומקורה בעיקר בקצבת נכות, והטילו ספק בהיתכנות המעבר של משפחתו לוונצואלה. בית המשפט קמא, שהכיר בכישוריו המגוונים של וינטר ובמקורות ההכנסה הבלתי שגרתיים שלו, קבע את שכרו בוונצואלה על 18,000 ₪ למשך ארבע שנים, ועל 12,000 ₪ עם שובו לישראל עד גיל פרישה. בית המשפט פסק פיצויים משמעותיים לתלויים ולעיזבון, בהתחשב בהכנסותיו וביכולותיו הלא מדווחות של וינטר תוך ייחוס הפסדים בגין תמיכה ושירותים. בעוד שהמערערת ערערה על אומדני השכר והצביעה על היעדר ראיות להכנסות גבוהות יותר, אישר השופט י' עמית, בבחינת תקדימים רלוונטיים, את הערכות בית משפט קמא, תוך שימת דגש על התכונות החריגות וההשתכרות הפוטנציאלית שלא אושרה, אך דחה את שני הערעורים מבלי לפסוק הוצאות. בכך ניווט בית המשפט בין נטל ראייתי מורכב, תוך איזון בין תביעת ההכנסות הלא מדווחות לבין שיקולי תקנת הציבור והסיכונים הגלומים באי עמידה בחובות המס.