ת"א 49949-03-22

תקציר

בית המשפט מצא כי טענת התובעת כנגד הבנק הנתבע, בדבר עסקת מרמה שבוצעה באמצעות כרטיס החיוב של התובעת, לא הוכחה. חוק כרטיסי חיוב מגביל את אחריות הלקוח לשימוש בלתי מורשה בכרטיסי חיוב ומעביר את נטל ההוכחה לבנק להראות כי הלקוח היה מעורב בשימוש לרעה אם הלקוח יכול להוכיח שנעשה שימוש לרעה בכרטיס ללא ידיעתו. החוק גם קובע כי הלקוח מסר את הכרטיס לאדם אחר או אם הלקוח פעל במרמה, הבנק אינו אחראי להחזר הכסף. השופטת קבעה כי עדותו של התובע, שלא נתמכה בעדים נוספים, אינה עקבית ומלאת סתירות, בעיקר בנוגע למועד ואופן גילוי העסקה, האליבי של התובע למועד ביצוע העסקה ובקשותיו הקודמות להגדיל את מסגרת כרטיס האשראי. כמו כן, בדיקת הכרטיס העלתה כי הוא אינו מזויף, דבר המצביע על כך שהעסקה בוצעה ככל הנראה בהסכמת התובע. גם תביעת הרשלנות נגד הבנק נדחתה, שכן התובע לא הביא ראיות. מאחר שהתובעת לא הוכיחה שימוש לרעה בכרטיס, נטל ההוכחה לא הועבר לבנק. לפיכך, דחתה השופטת את התביעה והורתה לתובע לפצות את הנתבע בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין, בסך 5,500 ₪ בתוספת מע"מ.