ע"א 4511/97

תקציר

המקרה המדובר סובב סביב נכדתה, עביר סלומה, שעברה להתגורר בדירת סבתה שבעה חודשים לפני מותה בטענה לדיור מוגן. פסק הדין של ערכאת הערעור קיבל את הערעור על טענתו של עביר. על פי פסק הדין, אביר לא הצליחה להוכיח אי קיומה של דירה נוספת, שהיא דרישה לדיירות מוגנת כמפורט בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר. הן דעת הרוב והן דעת המיעוט מסכימות כי הקשר בין עביר לדירת הוריה לא נותק למרות שעברה להתגורר בתל אביב עם דודה, וכי תמיד היה לה חדר פנוי למגורים בבית הוריה. הגורם המכריע במקרה זה הוא קיומה של זיקה כללית או זיקה בין עביר לבין דירת הוריה, המהווה דירה אחרת לפי החוק. מטרתו של חוק הגנת הדייר היא להגן על יחידים ללא מגורים, ולא לאפשר בחירה בין ריבוי דירות. הראיות שהוצגו לא תמכו בטענתה של עביר כי נותקו קשריה עם דירת הוריה. במקום זאת, התברר כי המעבר שלה לבית סבתה נבע מרצון לסייע לסבתה ולשמור על זכויות השכירות, מצב זמני מטבעו. יתר על כן, מגוריה של עביר עם סבתה לא סיפקו לה גג חלופי קבוע, שכן הוא התבסס על היתר ולא היה לו מעמד חוקי. העובדה שדירת הוריה של עביר לא הייתה בבעלותה או בהשגה חוקית אינה שוללת את סיווגה כדירה אחרת. בסופו של דבר הסכימו השופטים פה אחד כי המשיבה, עביר סלומה, לא עמדה בדרישות הדיירות המוגנת והורו על פינויה מהדירה, בצירוף תשלום של 3,500 ₪ בתוספת מע"מ לטובת המערערת.