ע"א 133/67

תקציר

פסק הדין עוסק במחלוקת על העברת הזכות בדירה בין שני משיבים לשני מערערים. המשיבים, אשר נרשמו לדיור ברמת אביב באמצעות מפעל לחיסכון בבניה, העבירו את זכותם למערערים תוך מצג שווא כוזב לפיו הם זכאים לדירה באותה שכונה ספציפית. המערערים, ששילמו למשיבים עבור ההעברה, גילו מאוחר יותר כי המשיבים הטעו אותם ואין להם כל זכות כזו. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיבים, מצא אותם אשמים במרמה אך גם הגיע למסקנה כי המערערים ויתרו על תביעתם בכך שקיבלו דירה חלופית. אולם בית המשפט העליון הפך החלטה זו. בית המשפט קבע, כי מכתבם של המערערים המביע נכונות לשקול דירות אחרות אינו מהווה ויתור, וכי הפקת חסכונות המשיבים ממפעל הבנייה היא מעשה של קיום חוזה ולא ביטול. זאת ועוד, עדויות בעל-פה תמכו בטענת המערערים בדבר מצג כוזב, שכן המשיבים לא הצליחו להוכיח כי למערערים הייתה ידיעה מפורשת על המצב בפועל. בית המשפט העליון קבע כי המערערים זכאים לפיצוי בגין הנזק שנגרם כתוצאה ממצג השווא, קרי אובדן זכויות ההנאה על פי החוזה. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך קביעת סכום הפיצוי. בנוסף, היה צורך לשקול מחדש את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין ההוצאות. בפסק הדין הודגש כי ניתן להוכיח טענות תרמית באמצעות ראיות בעל פה וכי המערערים זכאים לפיצוי מבלי לבטל את החוזה.