ת"א 41995-02-13

תקציר

התובעים, רונן, רחלי ולילך, ילדיו של בן עמי פרידמן, טענו כי אביהם רכש נכס בשותפות עם אחיו בנימין, וכי חלקו של אביהם בנכס הוא שני שלישים. הם ביססו את תביעתם על הסכם רכישה ועל תצהיר שהגיש אביהם לבית המשפט בהתדיינות קודמת. אלא שהנתבעים, אורי וסיני, בניו של בנימין, טענו כי חלקו של אביהם בנכס הוא מחצית. בית המשפט בחן את הראיות שהוגשו על ידי שני הצדדים ומצא כי טענת התובעים לא הוכחה. בהסכם הרכישה צוין כי הנכס נרכש על ידי שני האחים ביחד ולחוד, מה שעל פי החוק משמעו חלקים שווים. זאת ועוד, העידה העדה העיקרית, דוריס, אשתו של בנימין, כי הנכס נרכש על ידי בעלה בלבד וכי הוא שילם את מלוא הסכום ללא כל תרומה כספית מבן עמי. עדותה נתמכה בקבלות המראות תשלומים התואמים מחצית ממחיר הנכס. בית המשפט מצא את עדותה אמינה, מה גם שהיא אוששה במסמכים בני זמננו. מנגד, ראיות התובעים התבססו על עדויות מיד שנייה ועדויות בלתי קבילות, ולכן לא היו משכנעות. בית המשפט התייחס גם לשתי טענות נוספות שהעלו התובעים ומצא אותן בלתי משכנעות. ראשית, טענו התובעים כי בדו"ח המס שהגישו הנתבעים לרשויות המס צוין כי חלקו של אמיר בנכס עומד על שליש. עם זאת, בית המשפט מצא כי מדובר בתוצאה של טעות ואינה סותרת את חזקת שוויון המניות. שנית, התובעים טענו כי החזקה בנכס לאורך השנים מעידה על הכרה בזכויות העודפות של אביהם בנכס, אולם בית המשפט מצא כי מערכת היחסים המורכבת בין שתי המשפחות לא אפשרה להסיק מסקנות כלשהן בנוגע להכרה במניות. לסיכום, בית המשפט קבע כי התובעים לא הציגו ראיות מספיקות להפרכת חזקת שוויון המניות ולכן דחה את התביעה. כמו כן, מאחר שהתביעה התבססה על זכות סטטוטורית, הורה בית המשפט לתובעים לפצות את הנתבעים בגין שכר טרחת עורך דינם, שנקבע על 40,000 ₪.