ת"א 62828-06-21

תקציר

בסכסוך משפטי בו היה מעורב דייר מוגן שהרחיב את פעילותו העסקית לשטחים שמעבר לגבולות הנכס המושכר שלו, נמצא כי השוכר, המכונה המבקש, פלש למקרקעין שבבעלות המשיבים. בית המשפט נתן פסק דין המורה למבקש לפנות את השטחים שפלשו עד למועד הנקוב. למרות פסיקה זו, המבקש לא נענה ובעקבות זאת ביקש צו מניעה למניעת פינוי, בטענה כי הוא מופלה לרעה שלא כדין לעומת דיירים אחרים שלכאורה הורשו להישאר עד לגיבוש סופי של תוכניות פיתוח רחבות יותר. המבקש טען כי הסכמים המאפשרים לבעלי נכסים אחרים לעכב את הפינוי מעידים על יחס בלתי הוגן. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי זכויותיהם הקנייניות של המשיבים גוברות על כל אי שוויון נתפס, וציין כי ראיותיו של המבקש להפליה אינן מבוססות. בפסק הדין הודגש כי שמירה על הסטטוס קוו אינה משנה את הדרישה הבסיסית לקיום צו פינוי סופי. מצב זה דרש איזון בין שמירה על זכויות קניין לבין טענות לפרקטיקות מפלות. בית המשפט הגיע למסקנה כי המבקש לא הוכיח נסיבות חריגות או ראיות מספיקות המצדיקות מתן צו מניעה זמני. זאת ועוד, אי קיום צו הפינוי על ידי המבקש צוין כמעשה של חוסר תום לב, המערער את תביעתו לסעד. בית המשפט החליט לדחות את בקשת המבקש לסעד זמני, ובכך חיזק את זכויות המשיבים לאכוף את הפינוי וקבע כי על המבקשת לשאת בהוצאות ההליך.