עת"מ 35473-10-11

תקציר

העותרים הגישו בקשה לאיחוד משפחות עם הרשויות הישראליות במארס 1997. הבקשה עברה בדיקות ביטחוניות סטנדרטיות, שהושלמו בתוך חמישה חודשים. בספטמבר 1998 אושרה בקשת העותרים, אך הם לא היו מרוצים מסוג ההיתר שניתן. העותרים לא ערערו אז על החלטה זו. ביוני 2011 הגישו העותרים עתירה נגד החלטת המשיב, בנימוק של שיהוי בלתי מוצדק ובהפניה לפסק דין דופש, שהעניק זכויות נוספות ליחידים במצב דומה. השופט קבע כי לא היה שיהוי בלתי מוצדק מצד המשיב בטיפול בבקשה. העיכוב היה סביר, בהתחשב בבדיקות הביטחוניות הסטנדרטיות ובדיוני המדיניות סביב בקשות כאלה באותה עת. זאת ועוד, השופטת הסכימה עם טענת המשיב כי היה על העותרים לפנות לבית המשפט סמוך יותר להחלטה הראשונית. גם העתירה, שהוגשה שלוש שנים לאחר פסק דין דופש, נדחתה בעילה של שיהוי. השופט הדגיש כי תפקידו של בית המשפט לעניינים מנהליים אינו להחליף את החלטת הרשות אלא לבחון את סבירותה, ובמקרה זה ההחלטה הייתה סבירה. לפיכך, העתירה נדחתה, מה שמחזק את החלטת ועדת ההתנגדויות, ולא נפסקו הוצאות.