ע"א 19/67

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור שהגישו שוכרים על סירובו של משכיר להסכים לשינויים הדרושים לעסקו של שוכר משנה. התיק עבר במספר ערכאות בישראל, ביניהן בית המשפט לשכירות, בית המשפט המחוזי ולבסוף בית המשפט העליון. המערערת מס' 2 שכרה מהמשיב חנות והשכירה אותה בשכירות משנה למערערת מס' 3. שוכר המשנה רצה לנהל מסעדה שדרשה שינויים מבניים בנכס. בעלת הבית סירבה להסכמתה לשינויים, מה שהוביל את השוכרים לפנות לבית הדין לשכירות לקבלת אישור. לבית הדין לשכירות סמכות להתערב במקרים של סירוב בלתי סביר מצד בעלי הדירות, אך רק כדי למנוע ביטולי שכירות. במקרה זה, בית המשפט לשכירות ובית המשפט המחוזי הסכימו שניהם כי סירובה של בעלת הדירה היה סביר. בית המשפט העליון, בפסק דין של השופט כהן, דחה את הערעור שהוגש לאחר מכן. בית המשפט קבע כי יש לכבד את מומחיותו של בית הדין לשכירות בעניינים אלה, במיוחד כאשר סבירות הסירוב כבר נבחנה ואושרה על ידי שתי הערכאות הנמוכות יותר. עמדתה של בעלת הבית נמצאה סבירה נוכח חששותיה מפני מטרדים שייגרמו כתוצאה מהשינויים המוצעים, וסירובה היה במסגרת זכויותיה על פי חוזה השכירות. עוד הובהר בפסק הדין כי תפקידו של בית הדין לשכירות אינו לקבוע תנאים או לפצות במקרים כאלה, אלא רק לתת הסכמה אם סירוב המשכיר נמצא בלתי סביר. לסיום, קבע בית המשפט כי הצעותיהם החדשות של המערערים לטיפול במטרדים היו מאוחרות מדי בתהליך ולא הוצגו בפני בית הדין לשכירות. לפיכך נדחה הערעור, והמשיב פסק הוצאות בסך 1,000 ל"י מהמערערים ביחד ולחוד.