ע"א 437/64

תקציר

פסק הדין דן בפרשנותו של סעיף 23 לחוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957, הקובע כי "הזכות לגמלאות לפי חוק זה אינה עוברת בירושה". השאלה היא אם זה חל על תשלומים המגיעים לאדם נכה בעת פטירתו. מסקנת בית המשפט היא כי כוונת המחוקק הייתה להבטיח כי הטבות נוספות לאחר מותו של הנכה יועברו לתלויים בו. פסק הדין דן גם במשמעות המונח "זכות להטבות", וקבע כי ניתן לפרשו ביותר מדרך אחת. הפרשנות המרחיבה, שבית המשפט מעדיף אותה, מציעה כי המדינה לא צריכה ליהנות ממותו של נכה על ידי הלנת תשלומים שהיו מגיעים לו לפני מותו. בנוסף, בית המשפט בוחן סעיפים מחוקים אחרים, כגון החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), כדי להבין את השימוש שעושה המחוקק במונח "זכות" ומגיע למסקנה כי למונח יכולות להיות משמעויות שונות בהתאם להקשר. במקרה זה, בית המשפט מפרש את "הזכות להטבות" כנושאים קונקרטיים של תביעות ולא כזכויות מופשטות. לבסוף, פסק הדין מדגיש את העוול שבשלילת זכותם של יורשים לגבות חובות לקרוביהם הנכים ומדגיש כי מטרת החוק היא לספק את התמיכה הנדרשת, שאין לסכלם בשל עיכובים בירוקרטיים. על יסוד פרשנויות אלה נדחה ערעורה של מדינת ישראל, והמדינה מצווה לשלם למשיב, היורש היחיד של אמו המנוחה, את הסכום המגיע לה בעת מותה.