ע"פ 495/69

תקציר

פסק הדין עסק בארבע עבירות על סעיף 179(א) לפקודת החוק הפלילי, 1936, שביצע דן עומר. עומר הואשם בכך שהחזיק עותקים של ספרו, *בדרך*, למכירה או להפצה, שנחשבה תועבה, ובמכירת הספר לשני אנשים. הוא הורשע בבית משפט השלום ונידון ל-18 חודשי מאסר, שאושרו על ידי בית המשפט המחוזי. עומר ערער לבית המשפט העליון וטען כי ספרו אינו מכיל חומר תועבה וכי הערכאה הנמוכה יותר מנעה ממנו שלא כדין להציג עדות מומחה על ערכו הספרותי של הספר. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של עומר ואישר את ההרשעה ואת גזר הדין. בית המשפט פירש את סעיף 179(א) על פי הדין האנגלי, שקבע כי אמת המידה לתועבה היא האם יש לחומר נטייה להשחית את מוסריותם של מי שנתקלו בו. הקביעה בדבר תועבה הושארה לבית המשפט, על פי אמות מידה חברתיות בנות זמננו, מבלי לחקור את ההשפעה האמיתית של החומר. בית המשפט מתח קו בין תוכן מותר לתוכן אסור, תוך שהוא נוטה להתיר במקרים גבוליים, תוך שהוא מציין גם את כוונת המחוקק להגן על המוסר הציבורי. תיאורים שנועדו אך ורק לזעזע את הקורא עם נושאים מיניים נחשבו מגונים. עדות מומחה בספרות נפסלה, בדרך כלל, משום שבית המשפט סבר שהיא מיותרת ובלתי יעילה להערכת הערך הספרותי. בנוסף, מניע לגיטימי מאחורי פרסום חומר תועבה לא פטר אותו מלהיות מסווג ככזה. התגרות מכוונת של עומר בחוק והיעדר כישרון ספרותי הצדיקו עוד יותר את ההרשעה ואת גזר הדין.