עמ"נ 148/09

תקציר

הערעור מתייחס להתנגדותה של המערערת לתשלום הארנונה (ארנונה) על רכושה בשנים 2007 ו-2008. המערערת טענה כי יש לסווג את הנכס כ"מקום שעשועים", ואילו המשיבה (העירייה) טענה כי יש לסווגו כ"מסעדה". המשיב דחה את התנגדות המערערת במשך שתי השנים. ערעור שהגיש המערער על דחיית ההתנגדות משנת 2007 נדחה בשל החמצת מועדים. לאחר מכן הגיש המערער התנגדות לחיוב בארנונה משנת 2008, שגם היא נדחתה על ידי המשיב. המערער ערער על החלטה זו בפני ועדת הערר, שגם היא דחתה את הערר. לאחר מכן פנה המערער לבית המשפט בעתירה מינהלית, שגם היא נדחתה. בית המשפט קבע כי הערעורים לשנים 2007 ו-2008 לא אוחדו, והערעור משנת 2007 נדחה בשל החמצת מועדים. בית המשפט בחן את סבירות החלטת ועדת הערר וקבע כי קביעותיה העובדתיות של הוועדה, קרי כי מדובר במסעדה/בר או אולם אירועים ולא בדיסקוטק, נתמכות בראיות ולכן אין להתערב בהן. עוד מצא בית המשפט כי החלטת ועדת הערר לסווג את הנכס כמסעדה לפי סעיף 2.1 לצו הארנונה הייתה סבירה ומנומקת היטב, מה גם שבצו הארנונה אין סיווג ספציפי לדיסקוטקים. גם טענת האפליה של המערערת, שטענה כי העירייה סיווגה נכסים דומים אחרים כמקומות שעשועים, נדחתה, שכן המערערת לא הוכיחה כי העובדות בעניינה זהות לאלה שבמקרים אליהם התייחסה. ככלל, הסכים בית המשפט עם החלטת ועדת הערר ודחה את העתירה המנהלית, תוך שהוא מורה למערערת לשלם למשיב הוצאות בסך 10,000 ₪.