ת"א 11825-06-14

תקציר

התיק נסוב סביב תאונת דרכים שהתרחשה בין מרצדס פרטית בה נהג התובע לבין משאית בה נהג הנתבע. התובע נפגע בתאונה ותבע פיצויים לפי פקודת הנזיקין, שכן המרצדס לא הייתה מבוטחת בעת התאונה. בית המשפט נדרש להכריע האם תביעת התובע נופלת בגדרו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, המקים עילת תביעה כנגד קרן קרנית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, או שמא חלה פקודת הנזיקין. שאלת המפתח הייתה האם התובע נהג ברכב ברשות בעליו - אחיו של התובע - שכן זכאותו של התובע לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תלויה בכך. בית המשפט מצא כי לתובע אכן היה היתר לנהוג ברכב. טענת התביעה כי השימוש ברכב היה בלתי מורשה לא הייתה משכנעת. בית המשפט הצביע על עדויות כבושות, סתירות בדברי העדים, חוסר ההיגיון בטענות וחוסר אמינות העדים. כמו כן, נמצא כי התובע לא ידע כי הרכב אינו מבוטח, ולא סביר כי ידע לאור קרבתו לבעלים. לפיכך, קבע בית המשפט כי תביעתו של התובע נופלת בגדר החריג הקבוע בסעיף 7א לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, והוא זכאי לפיצוי מקרן קרנית. משכך, נדחתה התביעה לפי פקודת הנזיקין כנגד הנתבעים, והתובע חויב לשאת בהוצאות הנתבעים 1 ו-2.