ע"א 71/65

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בחוזה להעברת שליטה באיגוד מקרקעין, שנחתם בין שני צדדים. החוזה קבע כי כל מס שבח מקרקעין, על פי כל דין, ישולם אך ורק על ידי המוכרים. הדבר סוכם בשעה שהכנסת עמדה להעביר חוק חדש בנושא, שעשוי היה להיות בעל תוקף רטרואקטיבי. זמן קצר לאחר חתימת החוזה אכן נחקק החוק החדש, והוא הטיל מס רווחי הון על העסקה, וכן מס נוסף, אותו נדרשו הרוכשים לשלם. המס הנוסף היה למעשה תחליף לדמי העברת הקרקע. הרוכשים טענו כי מאחר שבחוזה נקבע כי המוכרים ישלמו כל מס, לרבות מסים נוספים, הם אינם צריכים להיות אחראים למס הנוסף שמטיל החוק החדש. המוכרים, לעומת זאת, טענו כי המס הנוסף אינו במסגרת ההסכם, שכן הוא אינו מס שבח מקרקעין כפי שהבינו הצדדים את המונח באותה עת. בית המשפט העליון דחה את ערעור הרוכשים, והסכים עם פרשנות המוכרים לחוזה. בפסק הדין הודגש כי תפקידו של בית המשפט הוא לפרש את כוונת הצדדים בעת ביצוע החוזה, ובמקרה זה נראה סביר כי הצדדים התכוונו שהמוכרים יישאו אך ורק בנטל מס שבח המקרקעין כפי שהובן באותה עת, ולא במסים עתידיים בעלי אופי שונה. בית המשפט הגיע למסקנה כי המס הנוסף, בהיותו תלוי בשווי המכירה בפועל ואינו קשור להשבחה כלשהי, אינו חלק ממס השבח של המקרקעין כפי שהבינו אותו הצדדים. לפיכך, הערעור נדחה, והקונים נדרשו לשלם את המס הנוסף וכן סך של 500 ל"י הוצאות למוכרים.