מ"ח 7558/97

תקציר

במקרה משפטי זה ביקש המבקש משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, בטענה כי עלול להיגרם לו עיוות דין כתוצאה מהרשעתו ברצח. תחילה הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש ברצח, עבירה שבגינה הורשע נאשם אחר בעבר בהליך נפרד על סמך ראיות שונות. יש לציין כי אין ראיות הקושרות את שני הנאשמים כמכרים. הרשעתו של הנאשם השני בוטלה בערעור והביאה לזיכויו, ואילו המבקש ערער אף הוא לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון, בציינו את הימנעותו של בית משפט קמא מלהתחשב בעדותו של הנאשם האחר במהלך משפטו של המבקש, האריך את התיק להכרעת דין מתוקנת, שעדיין הסתיימה בהרשעה. ערעורו הבא של המבקש נדחה בדעת רוב, וכך גם בקשתו לדיון נוסף. בית המשפט העליון הדגיש את עקרונות הצדק ומניעת הטעות, המאוזנים מול סופיות וודאות בעניינים משפטיים. המונח "עיוות דין" נעדר הגדרה מדויקת, המחייבת פרשנות פרטנית למקרה. העובדה שההחלטות לא התקבלו פה אחד אינה מצביעה מטבעה על עיוות דין בשל המבנה השיפוטי המאפשר התנגדות. סטנדרט המשפט החוזר מתמקד בשאלה האם קיים חשש אמיתי לעוול פוטנציאלי מהרשעה, שבמקרה זה לא הוכח. השופטים מצאו ראיות עקביות לנוכחותו ולמעשיו של המבקש בזירת הפשע, המתיישבות עם אשמתו מעבר לכל ספק סביר, והופכות את גרסתו של המבקש לבלתי סבירה. זה כלל ראיות בלתי מעורערות כמו עקבות דם התואמות את המבקש שנמצא בזירת הרצח. היעדר ראיות נוספות או הסברים חלופיים מהימנים מצד המבקש לא שכנעו את בית המשפט בחפותו או בטעותו בפסקי דין קודמים. לפיכך, הבקשה למשפט חוזר נדחתה, ובכך התגבשה ההרשעה המקורית.