ת"א 709/02

תקציר

התובע, שאביו טען לבעלות על חלקת אדמה בערערה בשנת 1945, ביקש מבית המשפט להכיר בזכותו לרשום את הקרקע על שמו, ולחילופין ביקש פיצוי בגין שלילת הקרקע שלא כדין. הקרקע שבמחלוקת נרשמה על שם הנציב העליון בשנת 1947 לאחר הליך פשרה בו נדחתה בקשת הבעלות של אבי התובע. התובע טען כי יש לבטל את החלטת פקיד ההסדר מאחר שהיא התבססה על טעות, וכי אביו ירש את הקרקע והמשיך לעבד אותה גם לאחר שנרשמה על שם הנציב העליון. הנתבע טען, כי לא ניתן לערער בשלב זה על החלטת פקיד ההסדר, כי ההמלצה עליה ביסס התובע את טענתו הייתה זו בלבד - המלצה שלא התקבלה - וכי אביה של התובעת, ולאחר מכן התובע, היו פולשים במקרקעין שהיו שייכים למדינה. בית המשפט הסכים עם עמדת הנאשם. בית המשפט קבע כי הליכי הפשרה התנהלו כראוי וכי אביו של התובע לא היה זכאי לרשום את המקרקעין על שמו. ההערה עליה ביסס התובע את תביעתו נמצאה כהמלצה שלא יושמה ולא יכולה לשמש בסיס לטענת זכות קניין. יתר על כן, בית המשפט קבע כי הקרקע שייכת למדינה, וכי החזקה של התובע בה אינה מורשית. בית המשפט הגיע למסקנה כי התובע אינו זכאי לאף אחד מהסעדים שביקש, ועל כן תביעתו נדחתה במלואה. כמו כן חויב התובע לשלם לכל אחד מהנתבעים את הוצאותיו המשפטיות ואת שכר טרחת עורך דינו.