תמ"ש 46428-05-15

תקציר

פסק דין ארוך זה פותח בקובעו כי יש לדחות את התביעה נגד המדינה, ולחייב את התובע בהוצאות שנגרמו לו, בשל החסינות השיפוטית ממנה נהנית המדינה בגין מעשי שופטיה. בפסק הדין מוסבר כי חסינות זו, כמפורט בסעיף 8 לפקודת הנזיקין, היא מהותית ולא פרוצדורלית, כלומר לא ניתן לתבוע את המדינה אלא אם קיימות ראיות ברורות לזדון, שחיתות או סטייה מהפרמטרים המוסכמים. מאחר שאף אחד מהחריגים הללו אינו חל במקרה זה, התביעה נגד המדינה נדחית על הסף. פסק הדין מתייחס גם לשתי החלטות ספציפיות של כבוד השופט הנוגעות לעניינו של התובע, עליהן חולק התובע. הראשון הוא החלטה שהתקבלה ביום 16.1.2011 למתן היתר להנפקת דרכון עבר של קטין, דבר שהתובע הסכים לו בזמנו אך כעת טוען כי נכפה עליו. בית המשפט אינו מוצא כל ראיה התומכת בטענה זו ומציין כי ההחלטה התקבלה על סמך הסכמת הצדדים. ההחלטה השנייה, שהתקבלה ביום 30.3.2011, ביטלה את הצו המגביל את יציאתו של הקטין מהארץ, החלטה שיפוטית המבוססת על איזון ראוי בין האינטרסים המתנגשים בין הצדדים, הנופל אף הוא תחת דוקטרינת החסינות השיפוטית. עוד טוענת התובעת כי המדינה לא קיימה את הוראות אמנת האג בדבר חטיפת ילדים ולא נקטה את הפעולות הנדרשות להחזרת הילד החטוף לישראל. עם זאת, האמנה לא הייתה בתוקף בין ישראל לרוסיה בעת החטיפה לכאורה, ולכן המדינה לא הייתה מחויבת לפעול על פיה. בית המשפט מכיר בכך שהמדינה עשתה מעל ומעבר כדי לסייע לתובעת באיתור הילד, בעוד התובעת לא נקטה בפעולות הנדרשות ואף לא פעלה בהתאם להמלצות המדינה. לפיכך, הטענה כי המדינה לא פעלה די בכך נדחית. כמו כן, טענת התובע כי המדינה הפרה הוראות חוק נדחית אף היא, שכן התובע לא הביא ראיות להפרה כזו. גם בקשת התובע לסעדים ספציפיים נדחית, שכן בקשות אלה הוגשו ונדחו בתביעה קודמת שהוגשה על ידי התובע. לבסוף, נבחנים הסכומים הנתבעים על ידי התובע מהמדינה. בית המשפט מוצא כי חלק מההוצאות המשפטיות הנתבעות אינן קשורות לנושא החטיפה וחלקן הוצאות תיאורטיות שלא הוצאו בפועל. לפיכך, בקשות אלה נדחות. עם זאת, בית המשפט מורה לנתבעת לשלם לתובע 165,000 ₪ מזונות ועוד 150,000 ₪ כפיצוי על סבל ועוגמת נפש שנגרמו עקב החטיפה. כל צד אחראי לשאת בהוצאותיו, ופסק הדין יימסר לשני הצדדים. התיק נסגר, והפרסום מותר תוך השמטת פרטים מזהים.