ת"א 2305-11-19

תקציר

התובעת, קשישה ילידת 1936, תבעה את עיריית רמת גן (הנתבעת מס' 1) בגין רשלנות לאחר שנפצעה בירכה כשנכנסה לענף עץ על מדרכה. הסניף הוסתר מאחורי עמוד חשמל. התובעת דרשה פיצוי בגין נזקיה. הנתבע מס' 1 הכחיש את אחריותו וטען כי הסניף לא היווה סכנה. הנתבעת מס' 2 הייתה המבטחת של הנתבעת מס' 1. בית המשפט מצא את הנתבעת מס' 1 אחראית לנזקיה של התובעת, והסכים כי הסניף היווה מפגע. העירייה הייתה צריכה למנוע זאת ולא לעשות כן, תוך הפרת חובת הזהירות שלה. הראיות הראו כי הענף "פלש" למדרכה, ואילץ את הולכי הרגל לשנות את דרכם. שלטי אזהרה שהוצבו על הסניף לאחר האירוע אישרו כי הוא מהווה סכנה. עם זאת, בית המשפט מצא גם את התובע אשם ב-45% בכך שלא הבחין בסניף, למרות הראות הלקויה בזירה. בית המשפט העריך את נזקי התובע באופן הבא: 15,000 ₪ עבור סיוע בעבר ובעתיד, 5,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות ונסיעות, ו-70,000 ₪ עבור נזק לא ממוני. אלה הופחתו ב-45% באשמתה, וכתוצאה מכך נגרם לה נזק כולל של 49,500 שקל. סכום זה הופחת עוד יותר על ידי פיצוי התובע מהמל"ל. הסכום הסופי כלל גם שכר טרחת עורך דין, מע"מ ואגרת בית משפט. הוכרה זכות הערעור המשפטית. פסק הדין ניתן בהיעדרם של הצדדים ביום 19.9.21.