ע"א 672/06

תקציר

מדובר בסכסוך בין זוג גרוש, אב אזרח ישראלי-איטלקי ואם אזרחית איטליה, על המשמורת על שני ילדיהם בעקבות חטיפתם מאיטליה לישראל. האב הגיש עתירה לפי אמנת האג בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפת ילדים בינלאומית, בדרישה להחזיר את הילדים לאיטליה. בית המשפט לענייני משפחה בישראל דחה את העתירה וקבע כי הילדים התנגדו לחזור לאיטליה והגיעו לגיל ולרמת בגרות שבהם יש להתחשב בעמדתם. עם זאת, בית המשפט המחוזי הפך החלטה זו והורה על החזרת הילדים לאיטליה, בטענה כי האב לא עמד בנטל ההוכחה כדי שהחריג יחול. לאחר מכן הגיש האב בקשה לחופשה כדי לערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה את הבקשה והסכים עם החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט הדגיש את פרשנותו המצמצמת של החריג באמנת האג, המאפשר לבתי המשפט לסרב להורות על החזרת ילד רק בנסיבות חריגות. שלושת התנאים המצטברים לתחולת החריג הם: גיל הילד ורמת בגרותו, היווצרות רצון עצמאי שלא לחזור וקיומה של התנגדות דומיננטית וחזקה לשיבה. בית המשפט מצא כי האב לא הוכיח די הצורך תנאים אלה, שכן רצון הילדים הושפע מהאב וממשפחתו ולא שיקף רצון אמיתי ושקול. זאת ועוד, הדגיש בית המשפט את חשיבות כיבוד החלטותיהם של בתי משפט זרים ואת עקרון ההדדיות, גם אם ייתכן שטעו בפסיקותיהם. חטיפת הילדים הקודמת על ידי האם לא הצדיקה את חטיפתו הנגדית של האב, ויש לכבד את החלטת בית המשפט האיטלקי שלא להחזיר את הילדים לישראל באותה עת. לבסוף, בית המשפט דן במשמעות שמיעת חוות הדעת של הילדים בבית המשפט והגיע למסקנה כי במקרה זה, פוטנציאל הנזק עולה על התועלת, מה גם שרצונם של הילדים כבר נחקר ביסודיות על ידי מומחים. לפיכך נדחתה בקשת רשות הערעור, והילדים נצטוו להחזירם למשמורת אמם באיטליה.