ת"א 1531/97

תקציר

פסק דין זה נסוב סביב קבילותו של תצהיר אם, א.פ., שנפטרה לאחר הגשתו לבית המשפט. התצהיר היה חלק מתביעת רשלנות רפואית שהגישו א.פ. ותאומיה הפגים בעלי הנכות נגד בית החולים שערי צדק. התובעים טענו כי יש לקבל את תצהירו של א.פ. כראיה, תוך שהם מצטטים פסיקה המאפשרת להעיד עדות ראשית של עד שנפטר. הם גם העלו את המגמה בפסיקה להקל בכללי הקבילות, והדגישו את הנסיבות הטרגיות והעיכובים בדיונים המקדמיים. עם זאת, בית החולים התנגד והדגיש את ההבחנה בין עד שמעיד בבית המשפט לבין מי שרק מגיש תצהיר. לדברי השופטת, תצהיר המוגש בטרם הסתיים שלב קדם המשפט, כמו במקרה זה, משמש תנאי מוקדם לשמיעת עדותו של העד. מותו של המצהיר לפני שלב ההוכחות משמעותו שהתצהיר נותר בגדר עדות שמיעה שלא נחקרה. השופט הכיר במגמה של הקלה בכללי הקבילות, אך הדגיש את חשיבותה הבסיסית של החקירה הנגדית בשיטתנו המשפטית, במיוחד נוכח הוראות פקודת הראיות בדבר דיני החירות. עוד ציין השופט כי בית המשפט העליון פסק בעניין זה במפורש, ואישר כי תצהיר אינו ראיה כשלעצמה, וכי המקרה הנוכחי אינו נכנס לחריגים לעדות שמיעה. בסופו של דבר, פסק הדין מצדד בבית החולים הנתבע, וקובע כי תצהירו של א.פ. אינו קביל כראיה, למרות הנסיבות הסימפטיות. החלטה זו התקבלה בהעדר הצדדים ביום 24.10.99.