רע"א 49122-12-10

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בערעור על החלטת ערכאה נמוכה יותר לדחות בקשה לצו מניעה זמני לגביית חובות. הערכאה הנמוכה יותר קבעה כי תביעת העותר, שביקשה למנוע מהמשיבה לגבות תשלומים נוספים בגין צריכת חשמל, היא תביעה כספית. היא הגיעה למסקנה כי העותר לא הוכיח כל חוסר יכולת מצד המשיב להשיב את הכסף אם תביעת העותר תצליח בבית המשפט. לפיכך, צו ההרחקה הזמני נדחה. על החלטה זו הוגש ערעור בנימוק שהחוב הוטל באופן שרירותי וכי הערכאה הנמוכה יותר לא שקלה את היעדר הבסיס החוקי לגבייה. המערערת ביקשה מבית הדין לערעורים להתערב ולתת את צו המניעה הזמני. עם זאת, ערכאת הערעור החליטה שלא להתערב בהחלטת הערכאה הנמוכה יותר, תוך שהיא מצטטת תקדימים המונעים מערעורים להתערב בהחלטות הנוגעות לסעד זמני, אלא בנסיבות חריגות. בית המשפט מצא כי הנזק הפוטנציאלי לעותרת הוא כספי באופיו וניתן לפצות אותו אם תביעותיה יתקבלו. יתר על כן, העותרת לא חלקה על כך שחלק מחיובי החשמל תקפים. עוד ציין בית המשפט כי הסעד המבוקש בערעור זהה לסעד הסופי שהתבקש בתביעה המקורית, דבר המצדיק עוד יותר את דחיית הבקשה. בנוסף, בית המשפט לא שוכנע כי המשיב פועל ללא בסיס משפטי, שכן המשיב התייחס לאמות מידה שלכאורה מאפשרות לו לגבות תשלום בגין אומדן צריכה במצבים מסוימים. ערכאת הערעור הגיעה למסקנה כי אין מדובר במקרה חריג המצדיק את התערבותה, ולפיכך דחתה את בקשת רשות הערעור. העותר חויב בהוצאות המשיב בסך 7,500 ₪.