ע"ו 35141-11-10

תקציר

הערעור מתייחס לבקשה להכרה רטרואקטיבית בפוסט טראומה לניצולת שואה, שראשיתה בתביעתה הראשונית בשנת 1969. תביעתה הראשונה של המערערת נדחתה בשנת 1976 בשל היעדר ראיות מספיקות לקשר סיבתי בין נכותה לבין רדיפת הנאצים. שנים לאחר מכן, בשנת 2003, הגישה המערערת תביעה שנייה והוכרה כנכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, כאשר התשלומים החלו ממועד זה. המערערת ערערה על ההחלטה משנת 1976, בטענה כי הודעת הדחייה לא נשלחה אליה והסתמכה על פסיקות קודמות של בית המשפט. עם זאת, ועדת הערר דחתה את הערר בנימוק שההחלטה נשלחה לעורך דינו של המערער וכי המערער ידע על הדחייה והסכים לה. עוד ציינה הוועדה כי הערעור הנוכחי הוא בעיקרו על החלטה משנת 2004, שקבעה את מועד תחילת התשלומים, והמערערת לא ערערה על החלטה זו בתוך פרק הזמן הנדרש. עוד קבעה הוועדה כי המערערת לא הוכיחה המשכיות בטענותיה וכי מדובר בתביעה חדשה. הם גם הדגישו את חלוף הזמן, וציינו כי חוסר המעש של המערערת במשך למעלה משלושה עשורים פגע באפשרות לחקור את התביעה לעומק. פסק דינה של הוועדה היה מפורט ומנומק, והוביל למסקנה כי המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש. המערער ערער על החלטה זו לערכאה גבוהה יותר, אך בית המשפט אישר את החלטת הוועדה ולא מצא טעויות בפסק הדין. בית המשפט הסכים עם נימוקי הוועדה וקבע כי התוצאה שהושגה הייתה מוצדקת. לפיכך, דחה גם בית המשפט העליון את הערעור, ללא צו להוצאות, והותיר את החלטת הוועדה על כנה. פסק הדין ניתן ביום 24.3.2011.