עת"מ 35796-12-12

תקציר

בעל חלקת קרקע, המכונה בפסק הדין "העותר", הגיש עתירה נגד החלטת המשיב הראשון – גוף מנהלי ישראלי – לאשר תכנית (תב"ע ת/ל/4) המקנה זכויות בנייה נוספות למגרשים המסווגים כ"מגרשי מבני ציבור". לטענת העותר, ההחלטה פגומה משום שהיא מפלה אותם לרעה בכך שאינה מחילה את התכנית על אדמתם, הרשומה כ"מגרש מיוחד (ציבורי)" הגובל ב"חלקות בנייה ציבורית". לטענתם, אין הצדקה תכנונית תקפה להבחנה זו, מה גם שהשימושים שאליהם ניתן להשתמש באדמתם מצומצמים יותר מאלה המותרים למגרשים לבנייה ציבורית. המשיבים, לעומת זאת, טוענים כי ההחלטה סבירה וכי קיימת הבחנה היסטורית בין שני סוגי החלקות, עליה לא ניתן לערער בעתירה זו. עוד הם מדגישים כי העותרת יכולה להגיש תכנית מפורטת לנכסיהם להגדלת זכויות הבנייה, אשר תישקל לגופה. בית המשפט מסכים עם עמדת המשיבים. נמצא כי החלטת רשויות התכנון לאשר את תוכנית ת/ל/4 ולא להחילה על מקרקעי העותר הייתה סבירה ולא מפלה. בפסק הדין מוסבר כי ההבחנה בין שני סוגי החלקות קיימת מזה שנים רבות ובאה לידי ביטוי בתכניות הרלוונטיות, תב"ע ת/1112ג ותב"ע ת"א/ל/3, אותן מחליפה תב"ע ת/ל/4. עוד מציין בית המשפט כי על מקרקעי העותרת חלה תב"ע/1112ג וכי ציון התכנית החדשה כבעלי עניין אינו כולל בהכרח את העותר. זאת ועוד, לעותרים אין זכות קנויה להיכלל בתכנית השבחה, וההחלטה אינה אוסרת עליהם להגיש תכנית מפורטת לרכושם. בהתחשב בשיקולים אלה, דוחה בית המשפט את העתירה וקובע כי החלטת רשויות התכנון עומדת בעינה, ומורה לעותרת לשלם 3,000 ₪ הוצאות למשיב 1 ו-3,000 ₪ למשיבים 2 ו-3.