ע"פ 3076-04-10

תקציר

הכרעת הדין דנה ביסוד הנפשי הנדרש לעבירה לפי סעיף 144ב(א) לחוק העונשין, שהוא "מטרה להסית לגזענות". בית המשפט דוחה את טענות המערער כי התנהלותו לא קיימה יסוד זה. בית המשפט מוצא כי המשיב הצליח להוכיח מעבר לספק סביר כי מטרתו של המערער הייתה להסית לגזענות, על סמך מספרן, מיקומן, גודלן ותכולתן של המדבקות שעל רכבו. בית המשפט בוחן גם את טענות המערער לטענת הגנת צדק ו"זוטות", אך אינו מקבל אותן. הנסיבות אינן תומכות בטענה לאכיפה בררנית, והביטויים במדבקות ברורים ונושאים מסר גזעני. באשר לגזר הדין, בית המשפט מכיר בנסיבותיו האישיות של המערער אך קובע כי חומרת העבירה מחייבת הרשעה. הכלל הוא כי יש להרשיע אדם המבצע עבירה, והמערער לא סיפק נימוק משכנע מדוע מקרה זה צריך להיות חריג. בית המשפט מכיר בתקופה המוארכת של ההליך, אך אינו מוצא הצדקה להימנע מהרשעה במקרה זה. לפיכך הערעור נדחה, ופסק הדין המקורי עומד בעינו.