ת"צ 58385-06-17

תקציר

המבקשים ביקשו כי בית המשפט יחייב את חברת הרכבת המשיבה למכור להם כרטיסי המשך, שיאפשרו להם לנסוע מיעד אחד למשנהו מבלי שיצטרכו לתקף את כרטיסיהם בתחנות הביניים. הם טענו כי למשיבה סמכות למכור כרטיסים כאלה וכי אין חובה לתקף כרטיסים. המשיבה טענה מנגד כי אין היא רשאית למכור כרטיסי המשך וכי הנוסעים נדרשים לתקף את כרטיסיהם. בית המשפט בחן את החקיקה הרלוונטית, לרבות פקודת מסילות הברזל ותקנות מסילות הברזל, ומצא כי הפקודה מעניקה לשר התחבורה והבטיחות בדרכים סמכות לקבוע את סוגי הכרטיסים שניתן למכור, המפורטים בתקנות דמי הנסיעה. מאחר שהרשימה אינה כוללת כרטיסי המשך, הגיע בית המשפט למסקנה כי המשיב אינו רשאי למכור אותם. בית המשפט התייחס גם לחובת התיקוף של הכרטיסים ופירש את התקנות הרלוונטיות כך שהנוסעים אכן נדרשים לתקף את כרטיסיהם לפני העלייה לרכבת. מהפקודה, התקנות ויישומן עולה כי מטרת החוק היא שהנוסעים יחזיקו בכרטיסים תקפים, ולא יאפשרו שימוש בכרטיס המשך שאינו טעון תוקף. בנוסף, בית המשפט מצא כי טעמים מעשיים תומכים בדרישת התיקוף, כגון מניעת נוסעים משימוש שגוי בכרטיסים פסולים והבטחה כי הנוסעים לא התחמקו מתשלום התעריף הנכון. בית המשפט דן גם בעמדת הרגולטור בסוגיות ומצא כי היא אמנם לא הייתה נחרצת, אך היא מתיישבת עם פרשנותו של המשיב לתקנות. בהתייחסו לתביעה החוזית, מצא בית המשפט כי המשיבה לא הפרה חוזים כלשהם עם לקוחותיה שרכשו כרטיסים תקופתיים בחודש יוני 2016. המבקשים לא טענו כי הוצעו להם כרטיסי המשך בעת רכישת הכרטיסים התקופתיים שלהם, ובית המשפט קבע כי גם אם הייתה מוגשת הצעה כזו, סביר להניח שהיה מדובר בכרטיס "רגיל" הטעון תיקוף. עוד ציין בית המשפט כי המשיבה זכאית לחזק את אכיפת חובת התיקוף על מנת לוודא שהנוסעים עומדים בדרישות החוק. לבסוף, התייחס בית המשפט בקצרה לערעורים העקיפים והישירים של המבקשים על תקנות הרכבת, וציין כי טענות אלה אינן מתאימות לתביעה ייצוגית ויש להפנות אותן לבית המשפט המנהלי המוסמך. בסיכומו של דבר, דחה בית המשפט את טענות המבקשים והורה להם לשלם את הוצאות המשיב ושכר טרחת עורך דין, דבר שהביא לדחיית הבקשה לאישור.