עב"ל 31/98

תקציר

במקרה דנן, ביקש המערער כי אוטם שריר הלב יוכר כפגיעה בעבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי בשנת 1990. עם זאת, התביעה נדחתה בנימוק שהאוטם נבע ממחלה טבעית ולא מאירוע הקשור לעבודה. ההחלטה הראשונית שנמסרה למערערת לא ציינה את המועד האחרון להגשת ערר, המוסדר בתקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי, לפיה יש להגיש תביעות בתוך שישה חודשים מיום ההודעה המוקדמת. המערער, שלא היה מודע למועד ספציפי זה, המתין למעלה משש שנים כדי לבקש ארכה להגשת ערעורו. בית המשפט המחוזי דחה בקשת הארכה זו בנימוק של חלוף תקופת ההתיישנות והחוק הקיים שאינו מסמיך את בית המשפט להאריך מועדי הגשה אלא אם כן החיקוק מתיר זאת במפורש. טענות המערערת כללו את אי ההודעה של המוסד על המועד האחרון, שהיווה עילה לאי הבנת דרישות ההגשה, ואילו המוסד לביטוח לאומי טען כי אי ידיעת החוק אינה עוצרת את תקופת ההתיישנות, והשיהוי המשמעותי שמשמעותו הזנחת התביעה. בית הדין הארצי לעבודה אישר את החלטת בית הדין האזורי, תוך שהוא מדגיש את הצורך של המבוטחים לפעול במהירות ואת חוסר יכולתו של בית הדין לחרוג מהמועדים הקבועים בחוק או ברגולציה. חרף מחדלים מנהליים בהודעה הראשונית, נקבע כי השיהוי הנרחב של המערערת בפעולה לאחר שנודע לה על זכות הערעור אינו מצדיק חריגה מהכללים, והביא לדחיית הערעור ללא השלכות של הוצאות.