רע"א 8551/18

תקציר

פסק הדין המדובר הוא בתביעה שהוגשה נגד שירות ניטור הריון, בטענה לרשלנות בטיפול במטופלת שילדה ילד עם תסמונת דאון. הנתבע הגיש בקשה למתן רשות ערעור על החלטת ערכאה נמוכה יותר לדחות את בקשתם לדחות את התביעה. בבקשה נקבע כי יש לדחות את התביעה משום שאין לה כל שחר והיא הוגשה מתוך התיישנות. בהחלטת הערכאה הנמוכה יותר נטען כי התביעה, אף שיוחסה בטעות לתובע הלא נכון (הילד ולא האם), מוצדקת והוגשה בתוך תקופת ההתיישנות. השופט קבע כי מהות התביעה מבהירה כי תביעת האם ל"הולדה שלא כדין", שהיא עילת תביעה תקפה הנופלת בתוך תקופת ההתיישנות. הנתבע ערער על החלטה זו, אך ערכאת הערעור קבעה כי פסק דינה של הערכאה הנמוכה יותר צריך לעמוד בעינו. ערכאת הערעור הסכימה עם פרשנותה של הערכאה הנמוכה יותר לתביעה וקבעה כי זהות התובעת, במקרה זה, אינה מכרעת, ומהות התביעה והנזקים בפועל המתוארים הם של האם. מאחר שתביעת האם הייתה תקפה ובמועד, לא ראתה ערכאת הערעור עילה להתערב בהחלטת הערכאה הנמוכה יותר ולכן דחתה את בקשת הנתבעת. פסק דין זה מחזק את העיקרון לפיו ערכאת הערעור תתערב בהחלטות פרוצדורליות של הערכאה הנמוכה יותר רק במקרים חריגים, והחלטת הערכאה הנמוכה יותר במקרה זה לא נכנסה לקטגוריה זו. פסק הדין מחזק את התפיסה כי מהות התביעה קודמת להיבטים הטכניים שלה, במיוחד כאשר מדובר בזיהוי התובע.