ע"א 87/50

תקציר

מדובר במקרה העוסק בטאבו ובעלות. התובע, דוד ליבמן, ובעלה המנוח של הנתבעת, ברטה ליפשיץ, רכשו במשותף מגרש בתל אביב מתוך כוונה לבנות בית בן שלוש קומות. בשל מצבו הבריאותי הרעוע של הבעל ומגוריו של ליבמן בחו"ל, הוסכם כי הנכס יירשם על שמו של ליפשיץ עד להשלמת הבניין, ואז יועבר לשניהם. נערך חוזה נאמנות והנכס נרשם על שמו של ליפשיץ. ליבמן השקיע כספים בבניין, אך בהמשך הסתכסך עם ליפשיץ, שסירב לרשום מחצית מהנכס על שמו כפי שסוכם בעבר. לאחר מכן הגיש ליבמן תביעה לחייב את ליפשיץ להעביר את הנכס. עם זאת, שופט בית המשפט המחוזי קבע כי התביעה מבוססת על עסקה בלתי חוקית, שכן הרישום מפר את סעיף 5(1) לפקודת העברת מקרקעין, המחייב גילוי של המנהל שעבורו פעל הסוכן. השופט נתן לליבמן רשות לתקן את תביעתו, אך גם ניסיונו השני לא הספיק. ליבמן ערער על החלטה זו. בית המשפט העליון, בפסק דין מקיף, בחן את הרקע ההיסטורי של דיני רישום מקרקעין, את פרשנותו של סעיף 5 ואת העקרונות הנוגעים לחוזים בלתי חוקיים. דעת הרוב קבעה כי תכליתו של סעיף 5 אינה להעניש את הבעלים האמיתי אלא להבטיח רישום נכון של מקרקעין על שם הבעלים בפועל. צוין כי ההוראה אינה מבטלת במפורש את זכויות המזמין וכי הסנקציות נתונות לשיקול דעת. השופטים הסכימו כי אין לשלול מהתובע את זכותו לתבוע וכי יש לקבל את הערעור, ולאפשר לערכאה הנמוכה יותר לדון לגופה של התביעה. השופט חשין הדגיש כי המשיב היה נאמן ולא סוכן או מועמד כאמור בסעיף 5, ואילו השופט אגרנט עמד על טיבה של זכותו של התובע לתבוע על בסיס זכותו ההוגנת בנכס, שהוקמה מבלי להסתמך על העסקה הבלתי חוקית.