ע"א 2197/23

תקציר

במקרה של ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה, נפסק למערער, שנפגע בתאונת דרכים בשנת 2018, פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. השופט י' עמית ניהל את הערעור. בית משפט קמא פסק תחילה את פיצויו של המערער על סמך הערכות מומחים שונות לגבי נכויותיו, שכללו פגיעות אורתופדיות, אורולוגיות, פסיכיאטריות ונוירולוגיות, וכתוצאה מכך נקבעה לו נכות רפואית משוקללת בשיעור של 78.4%. עם זאת, בית משפט קמא מצא סתירות בין טענותיו של המערער לבין ראיותיו, לרבות תאונות קודמות שלא פורסמו, חוסר עקביות בעדויות, ותיאור מוגזם של חומרת הפציעות והשפעתן על חייו ועבודתו. כתוצאה מכך, הפחית בית משפט קמא את הערכת הנכות התפקודית ל-40% והתאים את סכום הפיצוי בהתאם, תוך פיזורו על פני תקופות מוגדרות בדבר הפסדי שכר בעבר ובעתיד, כאב וסבל, סיוע לצד ג' והוצאות רפואיות. המערער טען לפיצוי גדול יותר, וטען כי שגה בית משפט קמא במספר קביעות, כגון השמטת הפסדי פנסיה ושיפוט מוטעה של מידת נכויותיו והשפעתן על חייו. חרף ערעורים אלה, אישר ערכאת הערעור את פסק דינו של בית משפט קמא, וקבע כי קביעותיו מבוססות היטב ונתונות לשיקול דעתו של בית משפט קמא, במיוחד כאשר הן אומתו בראיות ובעדויות שהובאו. בית הדין לערעורים הדגיש את המשך עבודתו ופעולות חייו של המערער לאחר התאונה, כגון חזרה לעבודה וללימודים, דבר שסתר את טענותיו לליקוי חמור. עוד ציין בית המשפט כי תביעת הפסדי הפנסיה נעדרת תוקף לגבי עצמאי, תוך שהוא מפנה לתקדימים המדגישים את אי תחולת פיצויי הפסדי הפנסיה במקרים אלו. בסופו של דבר, דחתה ערכאת הערעור את הערעור, בקובעה כי לא נפלה טעות משמעותית בפסק דינה של הערכאה הנמוכה יותר המחייבת התערבות. בהתאם לכך, לא נפסקו הוצאות כנגד המערערת בהליך הערעור.