עמ"נ 243/05

תקציר

בית המשפט אישר את החלטת בית הדין למעצרים לאשר צווי משמורת לאם ובנה שאזרחותם הישראלית נשללה בשנת 1998 עקב הונאה ושהו בישראל שלא כדין למעלה משבע שנים. בית המשפט קבע כי אינו יכול להורות על שחרורם מאחר ששהייתם הבלתי חוקית לא נבעה מטעות או מטעות בתום לב, והם לא שיתפו פעולה עם הרשויות. יתר על כן, טענותיהם בדבר בריאותם הלקויה לא נתמכו במסמכים, וחלוף 60 יום מאז מעצרם לא חייב אותם להשתחרר לאחר שלא שיתפו פעולה בתהליך הגירוש. המערערים גם לא ערערו על שלילת אזרחותם קודם לכן, ובחרו במקום זאת להישאר בישראל שלא כדין. בית הדין הדגיש כי צווי המשמורת תקפים ויש להותיר על כנם עד שהמערערים ישתפו פעולה עם הליך הגירוש. במקרה זה היה מדובר בעתירה מינהלית, שהגבילה את היקף הביקורת של בית המשפט, וטענות המערערים נגד שלילת אזרחותם לא היו בסמכותו של בית המשפט להתייחס. בנוסף, ציין בית המשפט כי המערערים מחזיקים ב"מפתחות לשחרורם" ויכולים לשתף פעולה עם אגף ההגירה כדי להקל על גירושם ושחרורם הפוטנציאלי ממעצר. לפיכך נדחה הערעור, והמערערים חויבו לשלם את הוצאות המשיב ושכר טרחת עורך דין.