ע"פ 4863/94

תקציר

הכרעת הדין עוסקת בערעור ובעתירה של שני אזרחים ישראלים, אב ובנו, נגד הכרזתם כברי הסגרה לארה"ב וההחלטה לריצוי עונשם בישראל שהוטלה עליהם על ידי בית משפט אמריקאי. השניים הורשעו שלא בפניהם בארה"ב בשורה של עבירות, בהן ניסיון רצח, תקיפה בנסיבות מחמירות ופריצה לבית, ונגזרו עליהם 25 שנות מאסר. הטענות העיקריות שטענו באי כוחם היו כי המשפט בהיעדרם של הנאשמים הפר עקרונות יסוד של המשפט הישראלי, העונשים היו מופרזים, הכרעת הדין לא הייתה סופית וההסגרה לא עמדה בדרישת הפליליות הכפולה. בית המשפט העליון דחה טענות אלה. בית המשפט קבע כי רשימת העילות לדחיית ההסגרה בסעיף 8 לחוק ההסגרה היא ממצה ולא ניתן להרחיבה בפסיקה. אף שהמשפט בהיעדרם של הנאשמים נוגד את עקרונות המשפט הישראלי, הוא לא פגע בהגנתם, וחריג כזה אינו שולל את ההגינות הכוללת של המשפט. העונשים, אף שהיו חמורים, היו יכולים להיות חמורים יותר על פי החוק הישראלי, ולכן חומרתם לא הייתה התנגדות תקפה. הכרעת הדין הייתה סופית שכן היא סיימה את ההליכים בבית המשפט בו ניתן, ודרישת הפליליות הכפולה התקיימה משום שהמעשים המיוחסים לנאשמים היוו עבירות גם בישראל. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי לשר המשפטים סמכות להורות על ריצוי עונש המאסר האמריקאי בישראל, וסירובו של היועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין את הנאשמים בישראל היה חוקי. לפיכך, הן הערעור והן העתירה נדחו.